פסגת תהילה ברחוב קטנטן ומסעדה שהיא בית. העיר של איתי לב

>> איתי לב בדיוק חזר לעיר אחרי חודשיים אינטנסיביים בצפון, שבמהלכם צילם סרט חדש. לב, במקרה שהחמצתם, הוא קולנוען עצמאי שכותב, מפיק ומביים סרטים למעלה מ-30 שנה – בערך אותו פרק זמן שבו הוא חי בתל אביב. סרט הבכורה שלו מ-2002, "חמש דקות בהליכה", זכה בפרס הבמאי המבטיח בפסטיבל ירושלים והפך לקאלט מקומי. בסופ"ש הבא (28.11) יוקרן בסינמטק סרטה התיעודי של מיטל גל, "השוט האחרון", שעוקב אחר הפקת הסרט ההוא ומתעד את תל אביב של תחילת המילניום. אתם רוצים לראות את זה. פרטים וכרטיסים כאן 

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> תשוקה קולינרית על הבר וקצת ירוק בעיניים // העיר של נועה צפריר

1. סינמטק תל אביב

יידע כל קולנוען ישראלי שפסגת התהילה שלו תהיה בסינמטק ברחוב קטנטן. זה שלנו, זה תל-אביבי, פה זה לא אמריקה. "חמש דקות בהליכה" הוקרן בסינמטק במשך חצי שנה ומאז יש לי מקום חם בלב לפיני, שאחראי על התוכנייה האיכותית כבר למעלה מ-20 שנה. אשתו יהודית ז"ל עיצבה את הפוסטר היפה של הסרט.

2. אוניברסיטת תל אביב

אני חושב שהייתי הסטודנט היחיד שישן בחדר עריכה שהיה בגודל מטר על מטר. כשלמדתי לערוך הבנתי שאני יכול לבלות שם את הלילות. גיליתי שם משפחה. היה לנו מחזור מדהים בבית ספר לקולנוע – אסף סודרי, עודד רסקין, אמיר בן סירה, רני סער, כולם עבדו איתי ב"חמש דקות בהליכה". הייתה אז תחרותיות בריאה ושיתוף פעולה מקסים. 

3. כיכר רבין // בר השופטים

פעם ניסיתי לשכנע את יוסי מדמוני שאנחנו צריכים להרים יוזמה שבכיכר רבין יהיה שעון גדול על גג העירייה שיראה לכולם את רוח הזמן. זה מקום טוב לראות בו מה השעה, אפילו ברמה המטאפיזית, איפה אנחנו עכשיו בעולם, ולזכור את הכיכר על כל רגעיה. צילמנו שם הרבה סצנות מ"חמש דקות בהליכה", כולל את סצנת הירייה בשרון אלכסנדר, ואחר כך הלכנו לחגוג בבר השופטים את המילניום. אני אסיר תודה לעד לבעלים של השופטים, דרור פקטור, שנתן לי לצלם אצלו את הסרט במשך כמה שנים. 

4. הקנטינה

ג'ו מרסיאנו, הבעלים של הקנטינה, חברי הטוב, אמר לי פעם שהוא אוהב קולנוע ושהוא רואה שאני עובד קשה ושאם אני פעם רעב אני מוזמן לבוא לאכול, ומאז אני בן בית שם כבר 20 שנה. כשהזמן דוחק זה תמיד הצלה שיש לך בית, והקנטינה זה המקום הכי משפחתי וביתי שיש לי בעיר.
רוטשילד 71 תל אביב

5. המשרד שלי ביצחק שדה

המשרד שלי זה האינקובטור של היצירה שלי. מקום שאני נלחם כדי להחזיק. הוא ממוקם בלב המוסכים של יצחק שדה – המקום קשוח ולפעמים רועש, אבל ברגע שאני סוגר את הדלת, אני בעולם שהוא כולו שלי. אני תמיד שמח שאנשים שאני אוהב באים לבקר. צילמתי במשרד הזה לא מעט סצנות לסרט שלי "החיים אחרי לאון" שצפוי לצאת במהלך 2026, ואני מצלם בו עכשיו סצנות גם לסרט שאני עובד עליו בימים אלה, "ילד כאפות" או "פינג פונג", נחליט כבר בהמשך.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אני לא אוהב כל מקום שיש בו התקהלויות, יש לי חשש מהן. אני אוהב את המקומות השקטים, ככה שכשהעיר קצת עמוסה זה אולי טוב לעיר אבל לא לי. אולי זה קשור לזה שבגיל 4 הלכתי לאיבוד בבימת יום העצמאות והייתי תקוע בקהל עד שהגעתי לבמה וקראו לאמא שלי במגהפון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של אוהד קוסקי באזור. אוהד הוא מהמוזיקאים מהמוכשרים בישראל וחבר טוב שלי. בקורונה הקמנו להקת קאברים בשם THE BILLS וניסינו לפלס דרך לעוד מדיום. אוהד אירח אותי בעולם שלו, אני תופפתי גרוע ושרתי מכל הלב. אני מקווה שהשירים שלו יגיעו לכל בנאדם.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כשהבנתי שלא יגייסו אותי בגלל גילי המתקדם הלכתי ללמד כיתות ז'-ח' ברופין. כששמעתי את הילדים שרים הבנתי איזה כוח יש למוזיקה לייצר מסגרת רגשית להתבטא בה, גם אם השירים לא תמיד קולעים לטעם המוזיקלי שלי. הילדים נתנו לי הרבה כוח ותקווה בעצם זה שהם הצליחו לשים את הפחד בצד ולהבין את גודל השעה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ההיסטוריה עוד תתייחס להתגייסות האזרחית שהייתה לנו מאז ה-7.10. הכוח האזרחי כאן עצום. אז בין אם זה סיוע לפוסט טראומטיים, שזה אחוז גבוה מהאוכלוסייה פה, ובין אם זה אחים לנשק. לכל גוף כזה שאני רואה בו אלטרואיזם מוחלט ורצון להציל את המדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יהודית רביץ. אישה שכשהיא הולכת ברחובות תל אביב היא עושה את העיר יפה יותר. כל שיר שלה נוגע במקום אחר, בזמן אחר. הקול שלה מרגש כל פעם מחדש.

מה יהיה?
הדרך ארוכה מאוד, או שהיא תיגמר עוד שעה. כולנו הבנו שהעולם עלה על איזשהו מסלול נטול שליטה. ככל שאתה מסתכל למעלה אתה מבין שהקודקוד של העולם קצת יצא מאיזון. יש ג'וקר שעומד כרגע בראש העולם, ואנחנו צריכים כל אחד לדבוק בעשייה היומיומית שלו ולחכות עד שהסדר ישוב על כנו ונרגיש יותר בטוחים בעולם הזה. שיהיה בו יותר היגיון ויותר מוסר ושיהיה יותר קל להיות ישראלי גם ברמה הכלכלית הפשוטה, לשרוד את היום, וגם ברמה המוסרית, להאמין שאנחנו בדרך להיות מקום שפוי ואולי יום אחד להיות אור לגויים.