הוא מבכירי הצלמים של תל אביב, וממש בימים אלה הוא משתתף בתערוכה הקבוצתית המעולה "אנה אלך" ברוטשילד 69, אז ניצלנו את הסיטואציה לסיבוב לוקיישנים אהובים בשכונה של איתן ויתקון, בין המקום הבטוח שלו (מוזמנים לבקר) לכיכר שתמיד מחזירה טובה. בונוס: כל השאר
איתן ויתקון (כדאי שתעקבו) הוא אדם, צלם, אמן. למד אדריכלות בתל אביב ובניו יורק, שם גם פיתח את שפת הצילום הייחודית שלו. עבודותיו משלבות צילום אורבני תוך כדי עיסוק חוזר ונשנה בנוכחות של הזמן. צילומיו מוצגים בתערוכות בגלריות מובילות בארץ ובעולם, ובימים אלה הוא מציג בתערוכת הצילום הקבוצתית "אנה אלך" בחלל האמנות רוטשילד 69 בתל אביב, העוסקת בשאלות עכשוויות על שייכות.אתם רוצים ואפילו יכולים לבקר בה.
>> כל הדרכים היפות ומעבר סודי אל המדומיין // העיר של ריטה קוגן
>> מתברר שסגרו לו את כל תל אביב בפרצוף // העיר של עפר סקר
>> אוצרות של מוזיקה וחלומות על הופעות בנמל // העיר של אתי רומנו
1. כיכר הבימה
המקום הכי מיינסטריים בתל אביב, ועדיין יש ברחבה הזו משהו מיוחד. למעלה מ-20 שנים שאני גר כמעט עליה ולא אחמיץ הזדמנות לעבור בה. היא הסטודיו השני שלי ומקום להפתעות. צילמתי פה אלפי תמונות, בכל שעות היממה ולאורך כל עונות השנה. למי שיש רגע לעצור ולהתבונן היא תמיד תחזיר טובה.
2. גן יעקב
מאחורי הקלעים של הכיכר המדוברת. מקום המאפשר לקחת רגע של שקט מההמולה המתרחשת שם. תיירים לרוב יפספסו אותו והוא נשאר מובלעת של תל אביבים. אני אוהב לראות את בני הנוער מהשכונה שמוצאים בגן ספסל או מדרגה, ולוקחים את הזמן תחת עץ התאנה הקשיש. מקום שתמיד מזכיר לי את הנעורים במושב ואת אגדת הדשא של מאיר.
3. הפיקוק
הבר שממוקם בדיוק בצד השני של הרחבה, מסמל עבורי את תל אביב במיטבה. בר שכונתי של תרבות ואהבת אדם. מקום שמגיש אידאולוגיה נכחדת, שמאפשרת דו שיח ותקווה לשלום. מקום הבילוי היחידי שאני מכיר בעיר שלנו שחרט על הקירות את האני מאמין שלו :
1. זכותו של כל טווס להיות יפה
2. שלום זה לא דעה פוליטית
4. גן האם
מובלעת ירוקה ונעימה, מזכרת מתוקה מתוכנית גדס "תל אביב – עיר גנים". היא ממוקמת איפשהו בין שדרות ח"ן לרחוב אבן גבירול ואם אתה לא מכיר את מיקומה, סיכוי נמוך מאוד שתפגוש בה. למי שמחפש כיסי אוויר בעיר, זה המקום המושלם.
לטריס 7 תל אביב
5. הסטודיו שלי
שדרות ח"ן פינת דיזינגוף, באמצע של האמצע של תל אביב, חצי קומה מתחת לאדמה, המקום הבטוח שלי. מפה אני יוצא החוצה עם המצלמה וחוזר בשמחה אל מתחת לאדמה, מדפדף בחומרים שצילמתי, מחפש משהו שאני לא יודע מה הוא, ולפעמים הוא גם נמצא.מוזמנים לבקר.
מקום לא אהוב בעיר:
השירותים הציבוריים בקומה מינוס 4 בחניון של דיזנגוף סנטר.
ללא מענה מסודר, העיר חיפשה פתרון למרחב מוגן. קומה מינוס 4 בחניון (ובחניונים אחרים) הפכה לעיר אוהלים מאולתרת, בה שהו מאות ואלפי אנשים לאורך שבועות המלחמה הארוכים. במהלכה ערכו שם סדר פסח ענק ואפילו חתונה מתוקשרת. ביקור באזור הנוחיות של קומה מינוס 4 מציף באחת את תחושות הזלזול, ההפקרות וחוסר הבושה של מנהיגות הקוראת לעורף חזית, מבקשת ממנו חוסן והקרבה ובתמורה מארגנת לנו שירותי בול פגיעה כאילו היינו בהמות. בושה.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה הרצליה. מעשה מהמם של אנשים ומחנכים נפלאים, שמנסים בכל צורה להאיר דרך פלורליסט ליברלית ופתוחה, לעורר את הנוער לקיים דו שיח פתוח, לחפש דיאלוג ולחשוב על שלום, אל מול תרבות הח'רבו-ד'רבו שמטביעה את אותו נוער.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"על דמעות ונשימה" עבודת מיצג של האמנית (אדריכלית, מעצבת, מרצה) לילך שטיאט, עם האוצרת אנריאטה אליעזר ברונר המוצגת בבניין הזכוכית בביאנלה לאומנויות ועיצוב במוז"א. בתוך הכאוס וההרס של המלחמה, האמנית מצאה כלי זכוכית עתיקים שנהגו לאסוף בהן בשבעה את דמעות המשפחה האבלה. היא ניפחה בענק עשרות כאלה ותלתה אותן מן התקרה. אי אפשר באמת לתאר, לכו לראות (גילוי נאות: לילך היא בת זוגי מזה 27 שנה).
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לחזית הוורודה.קבוצה אקטיביסטית שוחרת חופש וליברלית שלאורך השנים האחרונות לא הורידה את הרגל מהגז, גם כשלרובנו נגמרה האנרגיה והרשינו לעצמנו להישאר בבית, הן היו שם בשביל כולנו. הקול שלהן חשוב מתמיד, כי הן בסופו של דבר הנר שידליק את המדורה. מגיע להן בגדול.
!["החזית הוורודה". צילום: אורי ממלוק](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/12/WhatsApp-Image-2024-12-28-at-23.32.38-1-1000x667.jpeg ""החזית הוורודה". צילום: אורי ממלוק")
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מרים לכל יוצר ואמן שלא מוותר. אני מרים לכל מי שאכפת לו. אני רוצה להרים לדלית מרחב, חברה תל אביבית, מאבני היסוד של לב העיר. שכמו בכל שנה, גם השנה ואני מתכוון ממש עכשיו, ולמרות כל הקשיים ודלות החומר, היא אצרה והפיקה תערוכת צילום חכמה, רגישה ויפה. "אנה אלך" היא שאלה נפלאה והתשובות השונות תלויות על הקירות. כל הכבוד דלית! את באמת משהו משהו (חלל האמנות רוטשילד 69 עד 29.5.26).
מה יהיה?
אני אופטימי חסר תקנה ותמיד מאמין שאפשר. אני חושב שיהיה פה נפלא, או שיהיה פה ממש נורא. אני יכול לנחש כמה רע יכול להיות אבל בוחר להתעלם. מתמקד באופציה של נפלא. אחרי ארבע שנים של מציאות מסויטת שבה נפלו ונרמסו כל הגבולות שהכרנו וגם אלו שלא. בין אזרח למדינה, בין הנהגה לחברה, והכי קשה בין אדם לחברו. תהום ערכית. אני מאמין שהציבור חפץ החיים, יתעורר ויעשה פה מהפכה משוגעת ועוד כמה שנים יהיה פה שוב נפלא. ואם לא? חרבו דרבו .