בית הקפה שבו ישבנו וכתבנו את רדיו בלה בלה. העיר של ארקדי דוכין

1. כיכר מסריק

זה מקום של חתונות, מוות וחיים. שם הכרתי את אשתי סימה. אנשים מתו ונולדו שם. מצאנו שם איש עם מזרק ביד לאחר מנת יתר. יום אחד התיישבנו, אני ומיכה, בתחילת הדרך של 'מלנכולי' בבית הקפה תוצרת הארץ, כשהמקום לא כל כך הצליח. העברנו שם ימים שלמים, רדיו בלה בלה נעשה שם, וחוויתי שם את התמוטטות העצבים הראשונה שלי. קניתי מצלמה פשוטה ועשינו סרטים הזויים, והחיים של כולם התערבבו. ידענו מה קורה לכל דינוזאור – בגידות ואהבות ועץ אחד בפינה של מסריק, שאתה אומר לעצמך – 'רק שלא יבנו שם שום דבר מודרני'.

תוצרת הארץ. מפייסבוק

2. חוף הים

בכוכב האהבה (98) יש שיר שנקרא "מרגיש אשם" שבו כתבתי: "יש לך ים שמאזן את העצב \ ושומר אותך שפוי בימים של בלבול". עד היום אני הולך לגורדון. הים לא מנותק בשום דבר מאופייה של העיר. הוא ים שרוצה לחיות, יש בו אנשים עם המון חיות, חיוביים ללא כל הדיפרסיה הארצית בגלל כל מה ששומעים בחדשות. כל הציר הזה מנמל תל אביב לנמל יפו זה סיפור – לשבת בכיכר אתרים, לנגב חומוס מקופסה. לפעמים גם לדוג.

3. כל המקומות שהופעתי בהם

יש כאלה שכבר לא קיימים. הזאפה שהייתי בין מקימיו עדיין קיים.

התחדש. מועדון הזאפה. צילום: יח"צ

4. מסעדת לונג סנג

אני אוהב את המסעדה הסינית הזו באלנבי. היו לי שלוש מסעדות, אחת מהן ממש ליד. הבעלים בא אלי כשפתחתי עם זר פרחים. אדם די סגור בדך כלל. הוא רצה לשדר לי שהוא לא מרגיש שום איום מזה שפתחתי לידו. אני מעריץ אותו מאז.

לונג סנג. צילום: אנטולי מיכאלו

5. רחוב שינקין

ברחוב שינקין גם היתה איזו פואטיקה. אורנה ואלה, הסנדוויצ'ים של איציק ורותי. בכלל, אתה יכול להחליט שתל אביב קיימת ברדיוס של 200 מטר ואתה אומר לעצמך שמפה אתה לא זז. תל אביב שלי מתחילה בגורדון, נגמרת במסריק וקצת הולכת לצדדים פה ושם. מי שנבהל ממנה הם אלה שמגיעים מבחוץ וחוששים להסתבך בפקקים.

שינקין בשעת שקיעה. צילום: מערכת טיים אאוט

ארקדי דוכין יופיע בזאפה חיפה ב-14 לפברואר ובמועדון גריי ביהוד ב-5 למרץ