קפה שהוא בית ובר שישאר גם אם ת"א תתפוצץ. העיר של דוד הירשפלד

>> דוד הירשפלד (תעקבו) הוא מנהל מולאם, הבר התאילנדי החדש של התאילנדית בהר סיני, ומנהל המסעדה, ומי שאחראי על כל מה שהוא אירוח אווירה והחיבורים בין אוכל, שתייה ואנשים.
"מבצע עם כלביא היה סוג של קרשנדו לפאלטות שהיו יכולות לקרות בפתיחה אבל הוא לא ה-דבר. הוא פשוט עיכב את הרגע שבו סוף סוף פותחים. בפועל התעכבנו בגלל עניינים מבניים שקשורים לגיל הבניין. אנחנו כל כך קנאים שהכל יהיה פרפקט שאפשר לומר שחיכינו קצת יותר מהנדרש כדי להשלים את הפרטים הקטנים. כל פעם היה משהו ורצינו להגיע למצב שבפתיחה הכל מושלם. לדעתי הגענו לתוצאה וואו. אני מסתכל על הבר ועל תמונה של ארוסתי ושואל את עצמי מי מהם יותר יפה. אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, האנשים שהיו מעורבים בפרויקט מכירים את בעלי המקצוע הטובים ביותר, כשלכל פינה יש את המאסטר שלה.

אלנבי – המאני טיים הוא עכשיו. בית הכנסת מתחיל להיכנס לשיפוץ. זה שנחלת בנימין הפך להיות מקום בליינות קצת גנב את תשומת הלב משדרות רוטשילד ומהמתחם. היופי הוא שיש לנו את הלקוחות שלנו ואת השכנים הנהדרים מפורט סעיד. ככל שהשיפוץ מתקדם יש יותר ויותר תנועה. אם מסתכלים על ההתחדשות במסעדנות בעיר, כשהכל מתקרב לפארם טו טייבל ותפריטים הפכו להיות יותר קז'ואלים מאשר ראשונה-עיקרית-קינוח, זה מכניס לתרבות הבילוי אופי אחר, כמו בירושלים פעם. כבר אין צורך להתחייב למקום אחד למשך כל הערב – בר, מסעדה או מועדון. אנחנו מרגישים שאחרי שנים של היעדרות, העיר ללא הפסקה חוזרת לעצמה".

1. סטודיו המחסן

סטודיו לקרמיקה של שתי אמניות מדהימות ובית קפה עם מאפים מצוינים וקינוחים נהדרים וקפה בקלייה מקומית שהוא פשוט פנטסטי. אני אוהב את האפשרות לעבוד שם, לארח ולהתארח במקום שהוא עבורי ממש בית. זו התמה שמחברת בין המקומות שבחרתי.
הלל הזקן 10 (שוק הכרמל)

2. המנזר

המקום היחיד בארץ שאלא אם תהיה אלים – יקבלו אותך בכל מצב. שמח, עצוב או שבור. יתנו לך שירות גרוע ללא יוצא מן הכלל, ולא משנה מי אתה. גם כשאני עבדתי שם השירות היה נוראי וזה בסדר, כי סלט הקיסר הוא הדבר הכי טעים בעיר. והמנזר הוא המקום הכי יציב. תל אביב יכולה להתפוצץ והמנזר יישאר איתנו.
אלנבי 60 תל אביב (לב העיר)

3. הקטן

עוד מקום שהוא על תקן בית. השף עידו קבלן הוא המאן קראש שלי ולדעתי השף המוכר הכי יצירתי שיש (הלא מוכר הוא אחי רענן, מנהל התפעול של ווי לייק יו טו, שהפסיק לבשל כי הוא רוצה ילדים).
לוינסקי 46 תל אביב (שוק לוינסקי)

4. תשקם

יותר מכל אוכל ואלכוהול אני אוהב קפה. את בית הקפה שהכי אהבתי סגרו, מקום של בחור רוסי מקסים ברחוב פרנקל, והשני אחריו נקרא תשקם – בית קפה סופר קטן ואינטימי שבו כולם מכירים את כולם. את כל המאפים והאוכל מכינים שם, המחירים נגישים ותמיד כיף.
זבולון 5 תל אביב (פלורנטין)

5. ביטר

הבר הכי טוב בתל אביב. אם אני רוצה לשתות בירה או קוקטייל או אפילו סתם לריב עם ברמן – זה מקום שתמיד יהיה נעים בו ותמיד תרגיש שווה, קצת כמו המנזר, בלי השירות הגרוע אבל גם בלי האוכל הנהדר. המקום נבנה על ידי שני שועלים ותיקים יוצאי האימפריאל והגסט רום שעשו עבודה מדהימה. במקרה הוא גם צמוד לתשקם ובשבילי הפינה הזו היא סייף זון.
זבולון 5 תל אביב (פלורנטין)

>> העיר של אמילי מואטי // כיכר של אור ובר עם אנשים שמשמח לפגוש
>> העיר של יערה קידר // אי קטן ורומנטי ואיגרוף עם תחושת ריחוף

מקום לא אהוב בעיר:

כל מה שקורה סביב רחוב העלייה מזרחה לא סבבה. רואים שם הזנחה פושעת ואיך ההתנהלות של העירייה היא לדחוף את הכאב והצער הצידה. את הפשיעה אי אפשר לדחוף ובכל פינה יש נרקומנים, הומלסים וזונות ולאף אחד לא אכפת. מילא התחנה המרכזית שידועה כחור שחור של הציביליזציה, אבל כשהולכים בלילה ברחוב העלייה יש הבדל ברור בין תחושת הביטחון בצדו המזרחי לצדו המערבי, לא כולל המובלעת של הקאנטרי החדש. כאילו מישהו שרטט קו גבול של אכפתיות מצד העירייה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא הייתי בהמון אירועי תרבות בזמן האחרון, אבל באופן אישי פתח לי את הלב אירוע לזכרה של בתיה גור, אשתו המנוחה של אבי. אחי החורג הקריא קטעים מהרומנים שלה, וקיבלתי פתאום עוד פרספקטיבה על המשמעות של להיות אדם כותב ועל המחקר שמאחורי כל יצירה. משם הלכתי הביתה לכתוב את ספר המסעדה של מולאם, שגם הוא התחיל במחקר של כל מה שעשינו עד עכשיו ושל כל ספרי המסעדות שכתבתי עד היום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר הכי יפה בעולם הוא "אבל את", רימיקס של אביתר בנאי ומאיר בנאי. אני אלרגי לשלמה ארצי אבל השיר שהוא הוציא עם פאר טסי נהדר. שני השירים האלה מתנגנים אצלי בריפיט כי יש בהם משהו שנוגע בי בעצב ותקווה יחד.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למיזם ארוחות לניצולי שואה "לחיות בכבוד". בשנים האחרונות קרה משהו בארץ שגרם לנו לדחוק החוצה את הנזקקים מפעם. הם מורשת והם עדיין איתנו. אנחנו חיים במצב של טראומה שנבנית, והאנשים שנזקקו אינם מקבלים תשומת לב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זוגתי הילה דקל, המורה הכי טובה לבלט, יוגה ופילאטיס בתל אביב.

מה יהיה?
כמו בחצי השני של הסיפור שאינו נגמר. כרגע העתיד נראה די גרוע ואני זז בין לחפש תקווה לבין להיות תקוע בחור שחור.