המקום שבו מתגעגעים קצת לתל אביב. זאת העיר של דניאל אדר

1. אצטדיון בלומפילד

גדלתי במשפחה אוהדת הפועל, מאז שאני זוכר את עצמי היה לי מנוי. חוויתי שם מעט רגעי שיא וכמובן שהרבה רגעי שפל, אבל הכי חשוב – בבלומפילד הכרתי את אשתי, יעל לאור. בשנים האחרונות אני כמעט ולא מגיע למשחקים, אז אני לא בטוח שראוי לתואר אוהד. קצת מוזר לי לבקר בגרסה המשופצת שלו. עניין של הרגל. הבן שלי בן חמש והשנה לקחנו אותו למשחק הראשון שלו. איכשהו יצא שניצחנו ופתאום נזכרתי לרגע קטן כמה אני אוהב את האצטדיון הזה.

יש בו אהבה. אצטדיון בלומפילד (צילום: ברק ברניקר)

2. רחבת הסינמטק

לוקיישן  משמעותי בחיים שלי שאחראי במידה רבה לזה שהתאהבתי בקולנוע. זו הרחבה שצמודה לתיכון עירוני א' בו למדתי במגמת הקולנוע, ובו הכרתי את מי שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי עד היום. כוכב הרחבה הוא כמובן הסינמטק בו הקרנתי פרויקטים, אבל יותר חשוב צפיתי בו במגוון סרטים מכל הסוגים – ממזרח אירופאים מדכדכים, דרך יצירות ניו זילנדיות קיקיוניות, ועד קלאסיקות קולנועיות. רק בזכות הבניין המוזר בצורת הצפרדע זכיתי לראות את כולן על המסך הגדול. הארבעה 5

צפרדע? אנחנו חשבנו שהוא דובי. סינמטק תל אביב (צילום: בוריס-בי\שאטרסטוק)

3. התחתית

מניח שקפה תחתית הוא אחד המקומות שהופיעו הכי הרבה פעמים במדור הזה. מצטער שאני לא מחדש לאף אחד, אבל לפעמים קלישאה היא מוצדקת. פעם הקפה היה עוד קפה בעיר עמוסת בתי קפה, והיום הוא מאחרוני המוהיקנים ששרדו את השינוי שחרש על מרכז תל אביב בשנים האחרונות. יש משהו כיף בחזרה לאותו מקום, שגם אחרי שנים שבמהלכן המקום גדל, הוא ירגיש בדיוק כמו שהרגיש בפעם הראשונה שישבתי בו. לינקולן 9

תמיד נשאר אותו דבר. התחתית (צילום: בן קלמר)

4. קפה בית

בית הקפה החדש של שותפתי לכל כך הרבה פרויקטים – תום יער ובעלה ירון סיוון. מתחת לאולפן ללימודי עברית הכי חמוד בארץ (בבעלותו של ירון) הם פתחו את בית הקפה הכי יפה בתל אביב. כמי שבילה שעות רבות בביתם האמיתי של תום וירון, אני יכול לומר שבית הקפה שלהם מרגיש כמו עוד חדר בדירה. כשמו כן הוא – בית. אבל בית בטעם טוב במיוחד. פרנקל 43

ליטרלי אין כמו בבית. קפה בית (צילום מתוך עמוד האינסטגרם @cafe_bayit)

5. לקראת שקיעה בין רוטשילד לכיכר רבין

הגיע זמן לווידוי – אני בעצם סוג של מתגנב למדור הזה. לא מזמן ערקתי לגבעתיים. בתור יליד העיר שחשב שלעולם לא יעזוב אותה, אני מודה שבהתחלה התגעגעתי והרגשתי קצת כמו גולה. עם הזמן, ובמיוחד מאז הקורונה כשאני רואה מה עבר על העיר, המגורים בתל אביב פחות ופחות חסרים לי. אבל ברגע שאני מבקר את ההורים שלי שגרים ברוטשילד ליד הבימה, או כשיוצא לי להסתובב איפשהו בין רוטשילד לכיכר רבין לקראת השקיעה, עולה בי מחדש געגוע קל. משהו בשעות בין הערביים, וברחובות, מזכיר לי תמיד את התחושה של הבית בו גדלתי – תל אביב.

יש בזה קסם, מה נגיד. שדרות רוטשילד (צילום: אילן ספירא)

>> דניאל אדר הוא במאי ותסריטאי ("ארץ נהדרת", "סבתא בישלה", "היהודי החדש"), וב-5 במרץ (זה יוצא יום ראשון) הוא יערוך כיתת אמן במסגרת יום פתוח במחלקה לקולנוע בפקולטה לאמנויות המדרשה, מכללת בית-ברל, שיעסוק בסרט האחרון בבימויו, "עולה לראש" של ערוץ הכיבוד, מהסרטים הישראלים המצליחים ביותר בקיץ שעבר ובדרכו הבטוחה למעמד של סרט קאלט. שווה לכם.