המלח מרפא הכל, גם את הסטוצים הכי הזויים. זו העיר של חן לוי

1. הים

נולדתי באילת לאבא ימאי ואמא מורה, וכל שנות ילדותי הועברו במרינה של אילת, יחפה, מקפצת על הסלעים, מנסה לדוג כל מיני דברים, מכירה את כל החבר׳ה של המרינה. בימי שבת היינו מפליגים עם היאכטה של אבא, ״הטלרי״, עוגנים מול הגבול עם סיני וקופצים לים הכי טוב בעולם כולו – הים האדום. כשהייתי בת שש אני ואחי שיחקנו תופסת על היאכטה בזמן שאבי תיקן את המנוע ואמי הייתה אצל חברים ביאכטה אחרת. אני החלקתי, נפלתי לים וטבעתי. מישהי שעברה באזור בסירת מנוע קפצה למים, והצילה אותי. יום לאחר מכן כבר החזירו אותי למים. אבא שלי היה קצין ראשון בצי הסוחר 20 שנה, ואהבתו לים כמעט לא ניתנת להסבר במילים – כשהיינו נפצעים הוא היה זורק אותנו לים (״המלח מרפא הכל״), וממנו כנראה ירשתי את האהבה למים, לשקט שהם מביאים, לנשימה, לפרופורציות. זכור לי בבהירות איך זה מרגיש לשבת איתו על ההגה של היאכטה, להפליג במים השקטים של הים האדום ופשוט להיות.

תרגישו חופשי. חוף הים בתל אביב. צילום: shutterstock

2. רחבת הסינמטק

גרתי בתל אביב 10 שנים, באותה הדירה ברחוב שפרינצק 1 – שזה הישג לא קטן. לגור בתל אביב היה בשבילי מתיש, מדהים, מלוכלך, מפחיד ומרגש. אומנם גרתי לפני זה בירושלים, אבל כלום לא מכין אותך לוולגריות של העיר הזו, לחיות שבה, לאוכל המעולה, ולזה שאין אף פעם שקט. בדירה הזו כתבתי את כל האלבום הראשון שלי. היו בה מסיבות, ארוחות ערב לא נגמרות, הסטוצים הכי הזויים, שותפים לכל החיים, ואפילו הספקתי לגור בה שנה עם אהובי, עד שתל אביב הגזימה ועברנו לגבעתיים. בימי שישי הייתי יורדת לבד וצופה בסרטים זרים בסינמטק, ואז יושבת ברחבה עם כוס יין. רוב הזמן הייתי עצובה. זו הייתה תקופה מצמיחה מאוד בשבילי, ולמרות שבדיעבד אני קולטת כמה אבודה הייתי, לא הייתי מוותרת עליה בחיים.
הארבעה 5

התרגלנו, אבל באמת מה נסגר עם הבניין הזה? סינמטק תל אביב (צילום: שאטרסטוק)

3. קפה התחתית

גדלתי כאילתית, ואז הייתי ירושלמית לארבע שנים, כך שלא נחשפתי לישיבה ממושכת בבית קפה שהיא לא רק למטרת אכילה ושתייה. התחתית, שבטח כיכב במדור הזה כבר שבע מאות פעמים (ובצדק), הפך להיות הבית השני שלי. האוכל המעולה – גיבץ׳, אורז טלה ועוגת השוקולד האלמותית שכבר לא נמצאת בתפריט (מחדל) – השירות המצוין (וגם הברמן תכול העיניים, שהלוואי והייתי זוכרת איך קוראים לו), ובעיקר שעות על גבי שעות שישבתי שם עם המחשב, מפענחת איך כותבים קומוניקט, עונה על מיילים דלוחים ועושה כאילו אני תל אביבית אמיתית. ספוילר- אני לא!
לינקולן 9

התחתית. צילום: אנטולי מיכאלו

4. רחוב טשרניחובסקי

לפני שנתיים, בעיצומה של הקורונה, גללתי לי בפייסבוק בשעמום הרגיל כאשר לפתע צדה את עיניי פרסומת של סדנת כתיבת שירים. המנחה הקשיב לשיר של אחד המשתתפים, ואז אמר משהו בסגנון ״זה כמו להיות אבודים בים ולחפש רגע של יבשה". וואלה, הבנתי בול על מה הוא מדבר והחלטתי להירשם. במשך חצי שנה, בכל יום שלישי, הייתי מגיעה לדירה בטשרניחובסקי לשעתיים (שתמיד איכשהו הפכו להיות שלוש) עבור סדנת כתיבה של רותם בר אור. רותם המכשף הפך לי את החיים, גרם לי להתאהב בעברית, שלח אותי באמונה רבה למסע חיפוש שנמשך עד לרגע זה ממש, ועל הדרך הפך להיות אחד מחבריי הטובים ביותר. כל פעם שאני עוברת ברחוב הזה אני מריחה קסם.

5. בית העמודים

מהרגע שהוא נפתח ועד עצם היום הזה אני פוקדת את העמודים בעיקר בשביל המוזיקה, אבל אולי גם כי משהו במקום הזה מזכיר לי את העיר שגדלתי בה – מקום קטן, דחוס, כזה שאי אפשר לעשות בו צעד בלי לומר שמונה פעמים שלום, לשתות בירה טעימה, לזכות בחיוך המתוק של ערן ובציי׳סר. זה המקום הכי טוב לשמוע בו ג׳אז, ואומנם יצא לז׳אנר הזה שם רע, אבל באמת שג׳אז טוב זה משהו חי כל כך שאתם לא מאמינים. הרגע הכי טוב בערב הוא הרגע שסוגרים את הבחוץ, כולם נכנסים פנימה, יושבים על הבר, וברזי הצ׳ייסרים נפתחים. בנוסף ובמעמד זה אני רוצה להזכיר את אהוב ליבנו ״השסק״, מקום שדי סימל את שנותיי התל אביביות וכל פעם שאני שורדת ונשארת בעמודים עד הסגירה, משהו מהניחוח של ״השסק״ נישא באוויר.
רמב"ם 14

חן לוי היא זמרת ויוצרת, מנהלת תחום ג'אז ווקאלי ברימון וגם המנהלת האמנותית של פסטיבל קווינטה הבינלאומי לג'אז נשי, שיתקיים 31.5-4.6 בצוללת צהובה בירושלים. לרכישת כרטיסים, לאתר הפסטיבל