ערן קול (למה שלא תעקבו), יליד תל אביב, הוא הבעלים של בית העמודים, בר הופעות ג׳אז הפועל כבר כ־15 שנה וזכה לשבחים מאתר Business Insider וממגזין הבלוז והג׳אז האמריקאי DownBeat. הוא גם היה שותף בבר היין "טו סקוור רוט" שנסגר בשנה שעברה, וכותב ומלחין בפרויקט המוזיקלי שלו "פלנקטון". בקרוב אב לראשונה בחייו. ביוני שעבר נאלץ המועדון המעולה לפנות את מקומו בבניין ההיסטורי ברחוב רמב"ם שנכנס לשיפוצים, לוקיישן חלופי עדיין אין, אבל בינתיים תוכלו ליהנות כבר הערב (שלישי, 3.2) מהשת"פ הנרקם בינו ובין בית ליבלינג, במסגרתו ייערכו שתי הופעות ג'אז משובחות בערב אחד.תהיו שם. כרטיסים כאן.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא

1. חוף הסלעים ביפו

אני גר ביפו כבר עשור, ואין מקום בעיר שאני אוהב יותר מרצועת הסלעים שעל שפת הים שם. רחוק מההמולה של תל אביב, כמעט בתולי ושקט. בדרך כלל רק כמה דייגים, והרבה ים. אני אוהב לצלול שם בצלילה חופשית, לרדת מתחת לפני המים ולפגוש שכבה אחרת של המקום: היסטוריה ששוכבת על הקרקעית, להקות דגים, מדוזות גדולות ומה לא. זה נותן לי אוויר ונשימה מכל הלחץ היומיומי של העסקים והחיים הלא פשוטים כאן.

2. פארק המסילה

כמו הרבה תל אביבים, אני מוצא את עצמי מבלה לא מעט באזור של פארק המסילה. בפועל, אני מגיע לשם בעיקר בשבילבר שחורישנמצא ליד האוגנדה – מה שאני אוהב לקרוא לו האוגנדה למבוגרים יותר. יש שם אווירה לילית משוחררת, מקום קטן וצפוף, בדיוק כמו שאני אוהב, והצוות ברובו מאוד נחמד. אני עובר לא מעט גם ב־Kissa. בתור חובב ג׳אז, למרות שאין שם הרבה ג׳אז, אני מגיע בעיקר בגלל האנשים – הרבה מהג'מעה שם מבית העמודים, ויונתן לוי חבר טוב ואחראי על התוכן, ועושה עבודה טובה מאוד.
>> שחורי, סמטת בית הבד 5 תל אביב // ג׳אז קיסה, דרך יפו 7 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

דיזנגוף סנטר הוא חוויה שקשה להסביר. מצד אחד הוא כמעט לא השתנה מאז שאני זוכר אותו מהניינטיז – המסיבות של הדראם אנד בייס בחניון, ילדי הסנטר, הקולנוע, חנויות הדיסקים ושוק האוכל. מקום מלא בזיכרונות טובים. מצד שני, היום אני מגיע בעיקר בשביל היומיום: לאסוף חבילה מ־KSP, לקנות שלט חדש לנינטנדו שנהרס, או איזה בגד. והוא עדיין שם, אותו סנטר.

4. חוף הסלע בבת ים

אמנם זה כבר לא תל אביב, אבל חוף הסלע בבת ים הוא הכי קרוב שיש. זה החוף הכי יפה באזור בעיניי, ובעיקר כזה שמפתיע כל פעם מחדש. בתור חובב צלילה חופשית זה מקום שאני נותן בו סשנים יותר ארוכים. יש שם ריף סופר מפתיע עם תמנונים, טריגונים ודגים גדולים. בעיניי זו אחת מרצועות הים התיכון הכי טובות שיש לנו כאן.

5. בית ליבלינג

בית ליבלינג הוא מקום סופר חמוד עם צוות מתוק, ואני שמח מאוד שדוד עתי שידך בינינו לטובת האירועים של בית העמודים. דוד הוא שותף שלי מהבר־יין שהיה לנו, "טו סקוור רוט" שנסגר ביוני שנה שעברה – חודש אחרי שבית העמודים נסגר. דוד הוא שף אדיר, חבר קרוב ושותף נהדר. עכשיו אנחנו בעיצומם של שיפוצים לקראת פתיחה מחדש של בר־יין־מסעדה, עם חיזוק של שותף נוסף, ג׳סי בודק, יינן בחסד, שמייצר יין מקומי מעולה ביקב ביאליק, וגם יבואן וסומלייה שעבד במסעדות מהשורה הראשונה כאן. הפתיחה צפויה להיות באפריל הקרוב, ברחוב זבולון 14. בית ליבלינג עצמו פועל לקידום וחשיפה של תחומי האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, והוא גם בית תרבות. האופן שבו הם מארחים – בחום, בכנות ובלי פוזה – הופך את העבודה שם לתענוג אמיתי.
אידלסון 29 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש בעיה עם העבודות של הרכבת הקלה. ישנם רחובות שהפקקים מתנקזים אליהם – הרצל ונחום גולדמן, שלא נדבר על האיילון. זה פשוט סיוט, ועם העצבים של האנשים זה הצד המכוער של תל אביב שיוצא שם. אני מקווה שהרכבת הקלה אשכרה תגיע מתישהו ואז הכול ייראה נייס, אבל בינתיים עובר כאן נצח של רעשים. תוסיף לזה את כל הבנייה והתמ"א בכל מקום – וזה פשוט לא כיף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
החגיגות של יום הולדת 14 לבית העמודים בבית ליבלינג בדצמבר היו אירוע ממש מרגש בשבילי. אחרי חצי שנה בלי פעילות, לחזור לערב עם קהל, לראות את כל הפרצופים המוכרים, את הנגנים ואת ההתרגשות של לפני ואחרי הופעה – זו תחושה שקשה להסביר במילים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שוב לא אהיה אובייקטיבי ואגיד שפרויקט המוזיקה שלי, פלנקטון, שהאלבום השני שלו "צסטרום באפלה" יצא ממש חודשים לפני המלחמה, חיזק אותי במיוחד. אלבום שעוסק בשברון לב אבל גם באהבת הארץ הזאת והאדמה הזאת, עם שיר שנכתב ונקרא בשמו “כביש 90” – קטע אינסטרומנטלי שמתאר מסע שלם וארוך, ממש כמו הכביש. פלנקטון זה הצד האמנותי שבי שתמיד יהיה קיים וגם קדם להכול. אני שמח שהצלחתי לשלב את המוזיקה בחיים שלי, וב־2018 התחלתי את המסע שלי עם הפרויקט היקר הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל תרומה שחטופים שחזרו מבקשים. זה הזוי בעיניי שהם צריכים תמיכה מהעם, ושהמדינה לא דואגת להם אחרי מה שהם עברו והמחדל הלא הגיוני שקרה. זה פשוט מצער ומרתיח אותי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אשתי, דנה וילונסקי היקרה, שנושאת את בני בבטנה בחודש שמיני להריון. פסנתרנית קלאסית ומורה בחסד.

מה יהיה?
כמו שהחברים של נטשה אמרו: "שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים – מה יהיה, מה יהיה".

• העיר שלי
• בית העמודים
• חוף העלייה
• פארק המסילה
• מיראז' ג'אז קיסה
• דיזנגוף סנטר
• בת ים
• בית ליבלינג
• הרכבת הקלה

>> איתמר ברנשטיין צמח ממעמקי מוזיקת האינדי בעיר, התרחב לג'אז, מוזיקת עולם ואמנות חזותית, וכיום הוא עובד עם מוזיאון ישראל על תערוכה גדולה בנושא סאונד. בשנתיים האחרונות הוא מנהל אמנותית את המופעים המוזיקליים בפסטיבל מנופים הירושלמי, ותראו איזה צירוף מקרים, פסטיבל האמנות והמוזיקה הזה חוזר ממש היום (שלישי 22.7) ויתרחש עד שבת (26.7), עם הופעות של להקת אורפנד לנד, רועי ריק במופע השקה של אלבומו החדש "הפחד מהריק", עידית מינצר שתוביל מסע מוזיקלי בליווי אמנים מובילים בינהם יוסי פיין ויחזקאל רז, מופע הדראג "Drag De Paz" מאת גל דה פז עם מלכות הדראג של ישראל והטריו TATRAN יחתמו את הפסטיבל במופע אינסטרומנטלי סוחף בליווי רביעיית כלי מיתר.כל הפרטים והכרטיסים באתר הפסטיבל.

1. קפה יום טוב

קפה יום טוב בכרם התימנים היה ידידי הטוב ביותר בתקופה שגרתי ממש על שוק הכרמל. אני והלפטופ שלי היינו יכולים לבלות שם ימים שלמים, מהביצים והקפה של הבוקר ועד המסבחה עדשים והסלוף של אחר הצהריים. זהו מקום קז'ואל ברמה גבוהה, עם אווירה של בית מטבחיים שהוסב לחנות וינטג'. לא תמיד פשוט לתפוס שם שולחן, אבל ברגע שתפסת – אתה מרגיש הכי בנח בעולם.
יום טוב 30 תל אביב

2. בורקס בלי הפסקה

"בורקס בלי הפסקה" – או בשמו הלא-רשמי בתודעתי: הבורקס שבקצה רחוב בוגרשוב שפתוח כל הלילה – נמצא ברשימה הזו כעמוד תווך בהיסטוריה התל אביבית שאותה אני מכיר במשך רוב ימי חיי. אני לא בטוח אם להגדיר את המקום עבורי כאייקון קולינרי או תרבותי, ספק משויך לרגעי השיא, ספק המנחם של רגעי השפל. אבל כל כך הרבה לילות הסתיימו שם עוד מהימים שתל אביב לא ידעה שאפשר לעשות מחאת אוהלים בשדרות רוטשילד ועד ימינו אלה כשאני נמצא בעיר ושוכח להתארגן על ארוחת ערב כמו שצריך. כמובן שגבינה ותרד, לשבת במקום, קומפלט עם ביצה, מלפפונים חמוצים וחריף.
בוגרשוב 11 תל אביב

הדבר הכי טעים בעיר בארבע בבוקר. בורקס בלי הפסקה (צילום: יחסי ציבור/Wolt)

3. הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן

הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן, החבויה בריש גלי בלב שדרות רוטשילד, היא עבורי נקודה מיוחדת. למרות שמאז שלמדתי שם בגיל 15 במגמת המוזיקה, כף רגלי כנראה לא דרכה שוב בכתליה, עצם מיקומה בלב הבוהמיה יוצר בכל פעם שאני עובר שם ניצוץ של חיבור בין העבר, ההווה והעתיד שלי עם העיר. בעיניי, עצם פתיחת ישיבה, שעוסקת במקצועות הללו ובמיקום הזה, היא מעשה נועז ומהותי. היא מגלמת מפגש יומיומי בין אוכלוסייה דתית לקונצנזוס החילוני של העיר, ומציעה לימודי אמנות ומדעים לבני נוער חובשי כיפה. זהו מקום המדגיש שגם לאלו הבוחרים באמונה ובמצוות יהודיות יכול להיות מרחב פיזי ותרבותי בתל אביב, ושגם להם מגיע להבריז ולנסות דברים מפוקפקים לראשונה בחייהם בקומות הנטושות של הסנטר.
רוטשילד 124 תל אביב

4. בית העמודים

במשך 15 שנות קיומו, בית העמודים, שלצערי נאלץ לסגור לאחרונה את שעריו ומחפש משכן חדש, היה יותר מעוד מועדון. הוא לא היה 'הר הבית' של הג'אז הישראלי, אלא דווקא הקנטינה, המחששה והמסדרון. יעני מקום יומיומי ולא קדוש שבו הרעיונות עברו ללא סינון והמעמדות השתטחו. הוא הצליח לשבור את הסטיגמה שיש לציבור הישראלי על מועדוני ג'אז ועל הסצנה, והיווה את המקבילה שלנו לפורמט המועדון הניו-יורקי האותנטי והפשוט, שמצמצם את הפער בין ותיקי הז'אנר לבין סטודנטים שרק סיימו את לימודי המוזיקה. אמנם הוא כרגע מחוסר גוף פיזי, אבל בית העמודים הוא מקום תל אביבי גם ברעיון וברוח, ואני בטוח שכמו הבארבי או מועדונים אחרים שעברו מטמורפוזה, גם הוא בסוף עוד ישגשג מהשינוי שנכפה עליו.

5. רדיו הקצה

קצת כמו בית העמודים, רדיו הקצה הוא יותר רעיון מאשר מקום. המיקום שלו השתנה כבר כמה פעמים, כיאה לגוף המבוסס על התנדבויות ושיתופי פעולה, וכעת מצא את משכנו הטרי בגן העיר, למרגלות מרכז ענב. "הקצה" הוא ספינת הדגל של הרעיון העצמאי בעיר, ביוזמה, בתרבות וכמובן במוזיקה. הוא נותן בית ובמה לשולי הדברים שהכי חשוב להקשיב להם, ולאנשים מבריקים שלא נפגוש במקומות אחרים. היה לי כבוד לשדר בו כמה שנים טובות את "הנה מה טוב", מגזין מוזיקה מקומית שעקב אחרי כל פיפס ואקורד בסצנה הישראלית. אירחתי שם לא מעט אמנים שמעטרים את פסטיבל מנופים הנוכחי – ביניהם גל דה פז, טאטרן, עידית מינצר (שהייתה אורחת מסורתית קבועה בימי ההולדת של התכנית), רועי ריק, גיא מוזס ועוד רבים וטובים. קיבלתי שם שיעורי חיים וזכיתי לראות מוזיקאים שעושים היום חיל מקבלים קרש קפיצה ראשוני וחיוני בקריירה שלהם. ככה שאין ספק שבין אם בחירום או בשגרה, מדובר במקום חיוני.
גן עופר, אבן גבירול 71 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

תחנות הרכבת. אם יש נושא שמעצבן אותי במיוחד בתל אביב, בתור אחד שהשאיר בה חלק לא מבוטל מעיסוקיו, הרי אלו הן תחנות הרכבת. כמה שרציתי לזנוח את הרכב לטובת התחבורה הציבורית, מצאתי את עצמי חסר אונים מול שערי הכניסה של העיר. אם אתה הולך רגל, אתה נאלץ לפלס דרכך בג'ונגל מפויח של כבישי מכוניות, לעמוד זמנים בלתי הגיוניים במעברי חצייה נטולי צל ולהגיע תשוש עוד לפני שהתקדמת לאנשהו. ברור לי שבתכנית יום אחד, עם בואו של המשיח, המצב אמור בטח להשתפר, אבל כשאהיה בן 80 אני כנראה אתלונן על חוסר הנגישות לקולנועיות ולא על הליכה ברגל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של רות דולורס וייס, אלה רונן ויהוא ירון במרחב של "עומדים ביחד" בת"א. את המופע המשותף של רות דולורס וייס, אלה רונן ויהוא ירון, העלינו לראשונה עבור פסטיבל מנופים 2024, והוא נוצר מתוך צורך לחיזוק לבבות בתקופה של אחרי השבעה באוקטובר. בסיבובו השני שהתרחש ברחבי הארץ, הקדשנו אותו ל"שלום", לקריאה אנושה להחזיר את המילה הזו ללקסיקון באמצעי הצנוע שברשותנו, ונדהמנו מהעוצמת התגובה שמילה כזו זוכה לה.

לקראת סוף הסיבוב, המופע עלה במרחב של תנועת "עומדים ביחד" בתל אביב. כשלמרות חוסר הוודאות, אתגרי השעה, ציוד הגברה מאולתר ובתחושת חוסר רלוונטיות לפעילים הנמצאים בליבו של מאבק מתיש, הקסם שנכח בסופו של דבר במקום ומול מי שהגיעו הוכיח לי שלפעמים פחות זה באמת הרבה יותר. דווקא בזכות חוסר התיווך ודלות החומר, הרגשתי את סיפי הדמים מתרחבים ונושמים ביחד אל תוך הכאב כדי לצאת מחוזקים, כך שיצאתי משם עם הערכה מחודשת גם לגיבורים והגיבורות שלנו הלוחמים בחזיתות האזרחיות הרבות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מתן בן כנען, "רגעים מרירים של חסד". תערוכת היחיד "כל הסימנים מראים" של הצייר הריאליסטי מתן בן כנען במוזיאון הנגב הייתה עבורי מקור כוח והשראה עמוק. מתן מצייר ציורי שמן ענקיים בסגנון שהתרגלנו לראות בגלריות של המאות הקודמות, אבל שנוגעים בדקויות המרחב הישראלי הייחודי והקונפליקטי. התערוכה, שתכנונה קודם לשבעה באוקטובר, הדהדה בעוצמה בהקשר המאורעות. ספציפית נתפסתי לציור "רגעים מרירים של חסד", הממסגר טרגדיה ועייפות של עם, שגלות עדיין זורמת בדמו ומהלך כפליט בנופי העפר של הארץ. זהו ציור מפעים שאפשר לבהות בו שעות ולחוש דורות של כאב עתיק. רכשתי ולקחתי את קטלוג התערוכה כך שהוא משמש לי עדיין מדי פעם ככלי לרפד את העיניים והלב בדימויים החזקים של מתן, אבל מקווה לזכות לתפוס אותם בחיים האמיתיים עוד פעמים רבות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מבחינתי כל יוזמה להפסקת המלחמה והשבת החטופים היא הברוכה והדרושה ביותר לזמן ולכסף שלנו. הזירות מתאחדות סביב שתי המטרות האלו, לכן בין אם זה במטה משפחות החטופים או תנועת "עומדים ביחד" או כל אחת אחרת – זה מבורך וראוי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רועי ריק – מוזיקאי שאני מכיר עוד מימי האינדי העליזים, כשביליתי כמעט כל ערב בלצאת להופעות של להקות עלומות. הוא דאז הוביל את Roy Rick and The Medley Band, שלימים איחדו את שלל הפרוייקטים של החבורה שזכינו להכיר בתור "הקולקטיב", שהייתה להקה של מוזיקה מעולה אבל לא פחות גם של הווי שבראו סביבם ושתמיד היה כיף לעקוב אחריו. רועי חזר לאחרונה לתל אביב-יפו מסיבוב של כמה שנים בחו"ל, והביא איתו נדוניה בצורת סרט-אלבום סולו מקורי בשם "הפחד מהריק".

כמו אז, גם היום זה לא רק מוזיקה ולא רק קליפים, אלא עולם ויזואלי וקונספטואלי שלם שהם מסע עצמי של רועי אל תוך הדמויות הרבות שהוא סוחב בתוכו. וגם פה, בונוס אמיתי מתגלה אם עוקבים אחריו ברשתות וזוכים גם לתובנות משלימות בעלות עומק הומוריסטי לוהט וקולח. למזלי הרמתי אליו טלפון לשאול מתי האלבום עולה כמופע, והוא ענה שזה לא היה בתכנון – אז דרשתי ממנו להביא תכנון שכזה לפסטיבל מנופים שלנו בירושלים, כך שזכינו מן ההפקר ואנחנו נארח את הבכורה שהורכבה במיוחד כמופע מוזיקלי-ויזואלי מקורי על בסיס החומרים של האלבום ועוד הרבה דברים שרועי עשה ושזר בשנים האחרונות. מה שנקרא – ממליץ בחום לעקוב.

מה יהיה?
אני לא יודע מה יהיה בדיוק, וזאת תקופה כזו שמי שמנסה להגיד לך בדיוק מה יהיה, ככל הנראה מחרטט. אבל אני מהמר די בוודאות שהמקום הזה יישאר מורכב ומאתגר לעוד שנים ארוכות, גם אם יוסרו מעלינו שלל איומים מבית או מחוץ, ושלכן חשוב שנסתכל גם על המעגלים הקרובים והתחומים האפורים ונעשה בהם את מירב המאמצים כדי לשמור על עצמנו.

• העיר שלי
• פסטיבל מנופים
• אינדי ישראלי
• קפה יום טוב
• בית העמודים
• בורקס
• רדיו הקצה