מסבחה לצד הג'נטריפיקטורים היהודים בעג׳מי. העיר של יוסי צברי
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: השחקן והרקדן שמשתתף באלבום "מילה שלי" - משירי חנוך לוין. גם הוא לא האמין שיגור ביום מן הימים בבבלי. ואפילו יאהב את זה
1. רחוב המלך כורש
הדירה הראשונה שלי בת״א. זה היה בתחילת עידן הדירות המחולקות אבל בתקופה שהמחירים בעיר היו עדיין שפויים. חזרתי אחרי שנתיים מניו יורק ולשמחתי מצאתי דירה בקומה ראשונה עם מרפסת טובלת בהמון ירק שעלה מלמטה, והיה חלק מסוכה שהייתה לשכנים שגרו מתחתיי בדירת הקרקע – שהייתה לא יותר מחדר קטנטן עם חצר שבה הם ישבו רוב היום בלית ברירה. הבעיה הייתה שהיו לי שתי חתולות ואחת מהן הייתה אלרגית לצמח המטפס. לכן חיכיתי לסופ״ש שהשכנים מלמטה לא יהיו והורדתי את כל השיח. כשהם חזרו הם היו שבורי לב לגלות שאין להם סוכה יותר ופינת החמד שהייתה רוב הבית שלהם – לא קיימת עוד. עד היום לא גיליתי להם שאני הייתי זה שהרס להם את הבית. אני מקווה שהם לא קוראים טיים אאוט.
2. סטודיו B
אני עוד זוכר את סטודיו B הראשון בארלוזורוב 80. אולם בודד קטן ומעופש שאליו הגיעה כל מי שרצתה להיות רקדנית באיזו להקת מחול קיקיונית בת״א. מאז נדדתי עם הסטודיו לכל הלוקיישנים במתחם ארלוזורוב אבן גבירול כדי לעשות שיעורי בלט, ג׳אז, אירובי ומה לא? אפילו כשגרתי מחוץ לעיר, הייתי מגיע לשיעורי המתיחות האיומים והלא נגמרים של רותי פורברג שהתחנכה כנראה במזרח גרמניה. חיפושי החנייה בעמנואל הרומי יזכרו לעד בתור הסיוט של החיים.
ד"ר ג'ורג' וייז 20
3. אבו חסן
לא היה ולא יהיה חומוס טוב יותר ובלוקיישן טוב יותר מחומוס אבו חסן. הקטן לא הגדול. זה שברחוב הדולפין. עד היום כשיש לי בוקר פנוי אני נוסע במיוחד את כל הדרך מצפון העיר עד ליפו בשביל לאכול צלחת מסבחה בחדר קטן מלווה בצעקות המלצרים שלא התחלפו ב-20 השנה האחרונות, מה שמעניק לחומוס טעם מיוחד במינו. אם יש תור, אפשר ללכת לשבת בין הווילות המפוארות שבנו לעצמם הג'נטריפיקטורים היהודים בעג׳מי או בפארק מול הים.
הדולפין 1
4. פסל הטייסים בגן העצמאות
מי מאיתנו לא הלך עטוף בייסורים ורחמים עצמיים מול הים ובכה על מר גורלו? אז אם אתם רוצים לשדרג את החוויה, תעלו לפסל הטייסים בגן העצמאות, תדלגו מעל הגדר, שבו מול הים ותקבלו חוויה כפולה. גם נוף מרהיב מדרום ומצפון וגם אתגר בעישון סיגריה ברוח הבלתי אפשרית. יותר מייסר מזה – אין.
5. בבלי
התחלתי בדירה הראשונה בעיר ואסיים בדירה הנוכחית. לפני שנתיים נולד לנו ילד ראשון וגרנו אז בצפון הישן בדירה שאילו זה היה תלוי בי, היו מוציאים אותי ממנה בשק גופות. אבל מה לעשות שהדירה נמכרה ונאלצנו לחפש מקום שיהיה נוח לגדל בו ילד. כך קרה שהתגלגלנו לבבלי. סהדי במרומים שזה היה המקום האחרון עלי אדמות שרציתי לגור בו, אבל אחרי שראיתי יותר מ-50 דירות ברחבי העיר, הבנתי שאין ברירה. בימים הראשונים אחרי המעבר, לא יצאתי מהבית ושבועות אחר-כך כששאלו אותי איפה אני גר, עניתי ביהודה מכבי. היום, אני חייב לומר שבבלי נכנסה לי ללב. איך שעוברים את דרך נמיר ההומה, כאילו עוברים את הארון של נרניה לשכונה שקטה וירוקה עם דירות מרווחות ומדרכות רחבות שהנס הכי גדול בה הוא שתמיד יש שם חנייה. מי צריך יותר?
