מקומות שהם מצבות לעיר שאהבנו. העיר של המשוררת נוית בראל

1. האחים גרין

כולם אוהבים חנויות ספרים קטנות, קסומות ועמוסות, וכולם יודעים שאלה הם המקומות שבהם ספרות חיה, אז נגיד שזה בעצם פלנטריום. עולם הספרות נוכח בחנות הזאת כמו גלקסיה מסקרנת, מנצנצת מקרוב וממרחק, שאפשר לתור אחריה ולהתפעל ממנה, ויתרה מזאת: להתבונן ולהתפעל כיצד בעלי החנות והעובדים מתבוננים בה. יש בעיר שלנו חנויות ספרים פרטיות עם אווירה טובה. "בוק שוק" אחת מהן. החנות של אוריאל קון אחת מהן. ב"האחים גרין" האווירה מיטיבה. אפילו הכלב הגדול שנוהג לרבוץ שם על השטיח נדמה כמי שמרים גבה סקרנית בעידוד כאשר קונה פוטנציאלית מושכת מן המדף קובץ שכוּח של שירים מתורגמים באופן מגושם, שלא הוצא משימוש ועדיין מחפש מבט פרשני.

ברור שספרים בחנויות ספרים הם סחורה, אבל יש מי שמתבוננים בהם כעל סחורה גורלית, ועל עצמם כעל מגלגלי נשמות, כעל מתווכים בין בעלים קודמים שלהם ובין בעליהם החדשים. ברגע שבו אני נכנסת לאחים גרין מתפענח משהו בחיי הקריאה שלי. שיחות עם עילאי גרין, בחור נבון והגון, הולידו ספרים שהודפסו באמת. אני ארד בתחנה הקרובה לחנות בקו 24 רק כדי להיכנס לשתי דקות. לא משנה לאן אני צריכה.
פרישמן 90

האחים גרין

2. חוף הדתיים

משום מה, גם ביום גלי, עם מיליון מדוזות, בחוף הנפרד יהיה ים דבש לשחיינים ולשחייניות. הגלים מוגנים בשובר הגלים היעיל ביותר, המצילים הם מן הזן האכפתי ביותר. החוף, כידוע, מופרד מסביבתו בחומה, וביולי-אוגוסט, או שמא תמוז-אב, גם במהלך "תשעת הימים", באים אליו שומרי מצוות בהמוניהם. לא תמיד מושלכת אשפת ההמון לפחי האשפה. אני נוקטת לשון עדינה. ישנם ערבים שבהם החול מכוסה כולו בערמות זבל. הרבה יותר מאשר שאר החופים. חבל. אפשר לקיים מצוות אשפה, או לפחות לגזור את דינה.

על כל פנים, ימים לא זוגיים הם הימים של הנשים. הבקרים, כפי שהראתה קרין קיינר בסרט הדוקומנטרי המצוין שלה על החוף הזה, הם ממלכה של נשים חרדיות, שנמלטות מהצפיפות ומהמחנק של השכונות המגזריות ונאבקות עם הרבנים על זכות ההימלטות הזאת. בחוף הזה התפללו לשלומי נשים זרות, ובחוף הזה אני אומרת 'מה רבו מעשיך' בעודי מרכינה ראש בתוך מים שאין להם סוף.

החוף המופרד בנורדאו (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

3. המרכז המסחרי ברחוב טאגור ברמת אביב

התנגן ברדיו להיט מטופש לפני עשרות שנים, ולא ידעתי שאני אגלם את הדמות הנשית שמתוארת בו. אני גרה ברמת אביב בדירה שכורה ואני זו שאומרים לה "עד אליך לא נח לי לבוא". חשבתי שאהיה יותר טיפוס של "גרה בשינקין" או של "למה הלכת ממנו", אבל לא. במשך שנים רבות לא נהגתי לשתות קפה בבתי קפה וגם היום לעולם לא תמצאו אותי יושבת מול המחשב בבית קפה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות נוצר צורך לצאת את הדירה בבוקר, וגדי רוזנברג, הבעלים של בית הקפה במרכז המסחרי הקרוב למקום מגוריי, היה איש לבבי ומאיר פנים, שטיפח עציצים פורחים, דאג למחזר אריזות, השקה חתולים וסיפק לי שאריות לחם כדי שאאכיל את הדרורים.

מצאתי את עצמי נהנית מהאופן שבו הוא נהג לומר "נוית, כרגיל?" מדי בוקר, וזנחתי את חלום העיר הגדולה והמנוכרת, שבה אלבש שחורים ואהיה זרה לכל. בוקר אחד הכין לי גדי קפה כרגיל ובאותו הלילה הוא נפטר. אין לו תחליף, אבל אני שותה קפה במקום מתוק אחר, באותו המרכז. אומרים שהוא ייהרס בקרוב לטובת מגדלים.
רבינדרנת טאגור 30

4. הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב

קרוב לרבע מאה אני פוקדת את המבנה הזה ותמיד מרגישה בתוכו משהו שדומה לתחושת שייכות, כאילו אין מקום אחר שבו אני אמורה להיות. זהו באמת מונומנט מופלא, וכמו רוב הרכיבים האחרים ברשימה שלי, גם עליו אקשור סרט "היפה ביותר בתל אביב, בעיניי". הוא תוכנן על ידי האדריכלית המנוחה שולמית נדלר, שכינתה אותו "אסם של ידע". לימים גיליתי, ששולמית נדלר תכננה גם את בית הקולנוע "רחל" באשקלון, שבו צפיתי בסרט הקולנוע הראשון בחיי, ושישנם קשרים רבים, צורניים ותוכניים, בין שני המבנים, כולל תחושת השייכות של הכותבת.

חבל שהוא שופץ בחדוות חידוש ובלי יצר שימור, כך שהרצפה האדומה נחרבה והרהיטים המקוריים, שעוצבו במיוחד לספרייה זו, ביניהם כיסאות עץ מעוגלים, נוחים מאין כמותם, סולקו מן הספרייה. איפה הכיסאות? הייתי מתה לאחד. חבל גם שהאוניברסיטה אינה מעמידה בפני בוגריה אפשרות גישה למאגרי הידע הממוחשבים. אצטרך להיות סטודנטית כל חיי, אפוא.

5. הפסל של מרדכי שורנשטיין, שפיסלה קטה מרכוס

ליד גן העיר, במקום שבו מלבלבים עדיין העצים שכיכבו בגן החיות הישן של תל אביב, מוצב הפסל היפה ביותר בעיר. האיש המפוסל כיהן כרב בקופנהגן ואחר כך הקים את גן החיות בתל אביב. הוא נהג לכלוא חיות בכלובים ולסחור בהן. לא צריך להיות פוסט הומניסט כדי להבין את העוול שכרוך בכך. הכל על אודותיו סופר בסרט הדוקומנטרי היפה "אין אריות בתל אביב", ואני הייתי מבקשת לנתק לרגע את הדמות המפוסלת מן הדמות ההיסטורית. נאמר שמדובר באיש זקן שמלטף ציפור. נאמר שמדובר במטאפורה לא רעה. גם אם הוא נשחק ומתכסה פטינה, ראש הציפור עודו מבריק, וזה אומר שהאנשים שעוברים ליד הפסל מלטפים אותה אף הם. העיר מתנשפת סביב פסלים כאלה, ועוצרת לידם כדי להסדיר נשימה. הסרט המלא:

6. גן העצמאות

גם לאחר ההידרדרות המהירה ברוב מה שהיה מסתורי ובלתי צפוף בעיר שלנו, ומתוך אימת החורבן הבלתי נמנע שאורב לרחובות הישנים, נאחז הגן הזה ביופי שלו כמו פרפר גוסס. זה גן עצמאות בכמה מובנים, גם כי אברהם קרוון, אביו של דני קרוון, עיצב אותו על פי חזון אישי, כדי להעיר את אנשי העיר מן הפיח ומן הבטון וללחוש להם מעט מן הנשגב. אני אכתוב עכשיו כמו משוררת. עצי האשל זורקים את זרועותיהם כדי שנשב להם על הכתפיים, מרבצי היוקה נראים כמו חנוכיות מן הצומח, מוצאים חן בלי שינסו להרשים, ובסתיו קבוצות החצבים שנראים כמו קונצרט של נגני אבוב, ומרבדי חבצלות החוף הלבנות שעורכות חופה בדרך למים. וישנה גם אנדרטת הטייסים, ציפור הבטון והפלדה שמצויה תמיד בדרך אל האופק. פסל שעיצב סופר, בנימין תמוז, ומתחרה עם הסעיף הקודם ברשימה זו על הפסל היפה בעיר. לעתים הוא גם מנצח.

אנדרטת הטייסים בגן העצמאות. צילום: ליזי שאנן, מתוך אתר פיקיויקי

מה עשיתם

התעקשתי לכתוב רשימה שמתגאה ביופי ושמעלה על נס ערכים כמו המשכיות, אבל העיר שלי בשנה האחרונה היא עיר של "מה עשיתם". כל אחד מהאתרים ברשימה הוא גם קצת מצבה לתל אביב שהכרנו עד כה, הכורעת תחת רצון לקטוע את מהלך העבר. כל פרויקט התחדשות עירונית הוא דקל בן מאה שנכרת, עצי שסק שלעולם לא יישתלו שוב, חורבנם של מבני שיכון, שסימנו צורת חיים שהכירה בשותפות גורל. אני רוצה להתרגש לקראת העתיד יחד עם המתכננים והחופרים, ולקוות שתל אביב משתפרת. כרגע נדמה שהיא הופכת את פניה ממש והמרחב מתחפש, כמו לובש בגדי מותגים של בן עשירים מפונק.

ד"ר נוית בראל היא עורכת הסדרה "הדשא הגדול" בהוצאת "פרדס", שבה רואים אור ספרים ממגוון ז'אנרים, בהם רומן שמעולם לא ראה אור בעברית מאת יצחק בשביס-זינגר וכן יצירות בפרוזה מאת סופרות וסופרים עבריים רבים. לפרטים נוספים