הקוקטייל הכי טעים והמקום שהוא בית. זאת העיר של נולי עומר

1. שוק הכרמל

בכל פעם שאני רוצה להירגע ולהקפיץ מצב רוח אני הולכת לשוק הכרמל (אבל גם כשאני במצב רוח מעולה. ברור). באופן כללי,  עבורי – הצבעים הם העניין. שפע הפירות והירקות משוויצים בצבעים היסטריים שתמיד בא לי  לעשות איתם בכיף  ג'אגלינג וירטואוזי – אבל אז נזכרת בחוסר כשרוני המביש בתחום. שילוב הצבעים עם ריחות התבלינים, הקפה הטחון, הפיצוחים של עמרני וכל המהות הזו יחד – יוצרת  אצלי סוג של ג'אגלינג פנימי וקלילי. בכניסה, מצד ימין, יש דוכן לדברי מאפה טריים, פשוטים  ונחמדים .לצדו דוכן + חנות שוצפת שיחים, עלים ופרחים מבד ומפלסטיק טהור. עקרונית אני כמובן בעד צמחיה אמיתית, אבל לא אחת רכשתי שם אי אלו רכישות, א. כי החמנייה נראתה אמיתית ועוררה השתאות; ב. כדי לשלב בעבודות אמנות. יש לי גם עניין עם דוכני התכשיטים בשוק. זה רפלקס שיש לי מגיל אפס, להיעצר בחריקה ליד כל מה שנוצץ, וכיוון שזה אוטומט שהולך איתי כל חיי אני תופסת את עצמי על חם מהלכת עם חיוך אווילי על הפרצוף, שנתקע בהמשך עם קניית תירסים טריים שאחרי שמבשלים אותם (לא הרבה זמן, שלא יהפכו לרכיכות) – אוכלים אושר מתוק ופשוט. בדוכן הירוקים מול עמרני אני קונה צרורות  פטרוזיליה, מרווה, נענע, למון גראס או כל מה שבא ובקצה השוק – אם הולכים עד הסוף ופונים ימינה ובפנייה הראשונה שוב ימינה – מגלים חנות פיצפונת לקפה, עם טחינה במקום ואספרסו נחמד, ומבינים שהנה, אלה החיים הטובים.

כל הצבעים שבעולם. שוק הכרמל (צילום: שאטרסטוק)

2. בית האמנים

גילוי נאות ונאה: שלוש פעמים הצגתי בבית האמנים ומזה שנה שעל הקיר החיצוני המזרחי שלו מוצגת עבודה שלי – הדפס אדיר מימדים של רקמה בשם "חתונה אליגורית 2021", שהיא אינטרפרטציה עכשווית פמיניסטית ליצירתו של אפריים ליליאן המוצגת במוזיאון ישראל. שתי תערוכות שלי אצרה ורה פילפול (המלווה אותי צמוד בשנים האחרונות בתחום האמנות) ואת האחרונה יחד איתה אצר אריה ברקוביץ', מנהל המקום. בתו של אריה, אלה אורגד, היא הצלמת הקבועה של עבודות האמנות שלי וחברה שלי, הציירת המוכשרת איריס נדל עובדת שם, אז כן, זה קצת כמו בית בשבילי. כשהייתי בת 17 (תלמידה בתלמה ילין שהוגדרה ע"י המנהל כ"אגוז קשה"), כבר  השם – "בית האמנים" – משך אותי. בית של אמנים. חשבתי בנאיביות רומנטית (המאפיינת אותי עד עצם היום הזה) איזה יופי.  הייתה שם אז גם חנות לחומרי אמנות, צבעים וכו'. כבר אז התאהבתי במקום הזה. כל שלושה שבועות נפתחות תערוכות כשכל חלל מוקדש לאמנ/ית אחר/ת. אני אוהבת להגיע לשם כי אני מרגישה נוח ויש לי תחושה של חופש. בפתיחות האווירה חמימה ונטולת פוזות. אני מסתובבת לי בין החללים, מתרגשת אם יש תערוכה שמדברת אלי ואז מגיעה יומיים לאחר מכן בשבת כדי להתעמק בה.

עבודה של נולי עומר, בית האמנים (צילום: מיכאל ברקוביץ')

3. הרצל 16

הרצל 16 הוא בראש ובראשונה מקום מרעיש ביופיו (טוב, היה לי פעם גם קצת מרעיש על אמת, לא כביטוי, באיזה ערב שהייתי שם, אבל זה משני לנאמר לעיל). מבחינה ארכיטקטונית המקום הזה באמת מדהים מאחר ונבנה ב-1925, תוכנן ע"י יהודה מגידוביץ' בסגנון אקלקטי (האהוב עלי מכולם) ששילב מוטיבים אירופיים עם מאפיינים מזרחיים, בניסיון למצוא זהות מקומית חדשה לעיר העברית הראשונה! (יש להגות את המשפט האחרון במבטא בן גוריוני).  זה היה הפסאז' המסחרי הראשון בתל אביב וגם המבנה הראשון שהותקנה בו מעלית. לכן כונה " בית המעליה" . בקומה למעלה, מתחת לגג יפיוף, שוכנת גלריה זומר המשובחת  והפרוזדורים בין הקומות מרופדים בצמחיה ( אמיתית! כמובן). אחר הצהריים אחד ישבתי שם עם חברה והזמנו קוקטייל. לא הכרנו אותו, את הקוקטייל, והזמנו אותו בשל שמו "יסמין". אחרי הלגימה הראשונה שוועתנו עלתה השמיימה לאלוקי הדרינקים. זה הקוקטייל הכי טעים שלגמתי בימי חיי. נשבעת. יש לו טעם של אלף לילה ולילה, והוא  – ופרדון על המילה הלעוסה והמעצבנת שאשתמש בה, אך אין מילה אחרת להגדרה כאן – קסום. בעוונותי הרבים טרם יצא לי לאכול שם ממש אבל כשישבתי עם חברים בשבת בצהריים טעמתי מפה ולשם מנות שהם הזמינו – והיה טעים לחלוטין. אז זוממת לזלול שם באופן מעמיק ויסודי בהזדמנות הראשונה.

קסום אמרנו לכם. הקוקטיילים של הרצל 16 (צילום יח"צ)

4. שוק הפשפשים

שוק הפשפשים נחלק בעיני לשלושה קיומים מקבילים. הראשון הוא זה עם פוטנציאל הרכישה: הרחבה עליה נערמים ומונחים לאחר כבוד מה שנקרא "שמטעס" ישר על המדרכה, ככה, בלי להתנצל, דברים כמו  סט צלחות יפהפיות או מכוערות להדהים, מחבתות וסירים, בגדים, גובלנים, בובות מרוטות עצבים ושיער, מיני תחרות, קריסטלים, תקליטים ודיסקים. בקיום הנ"ל ניתן לרכוש מציאות נהדרות במחירים נהדרים (פעם קניתי שש כוסות יין מקריסטל מעוטר ב-25 שקלים ומסגרת מגונדרת שהשתמשתי בה לאחת מהעבודות שלי). הקיום השני הוא מסע בזמן. מדובר על שני הפרוזדורים שבתוך השוק עצמו, שנשאר במראהו בדיוק כפי שהיה בשנות השבעים.  זה מבדר ומלבב למי שחובב נוסטלגיה (אני). הקיום השלישי הוא זה המודע לעצמו. חנויות מעוצבות בטוב טעם, אין מה לומר, מלאות בחפצים קדומים, שווים. וכן, הייתי מתה לרכוש, אבל כנראה שאמות לפני שזה יקרה כי מדובר במחירים אוביס. שמנים מדי. ולא שאני חלילה ממעיטה בערכם של החפצים, אבל לדרוש 850 שקל על מכונת כתיבה במצב גרוע משנות השבעים נראה לי קצת מוגזם.  כך גם בתי הקפה היפים שבשוק, מעוצבים וינטג' לעילא ויוקרם תהילה. אבל החוויה הכללית של ביקור בשוק הוא כיף גדול. תמיד.

ככה, בלי להתנצל. שוק הפשפשים (צילום: Shutterstock)

5. הבית שלי

אני יודעת שזו חריגה מהקונספט של המדור,  אבל עדיף להיות כנה מאשר לציית. המקום האהוב עלי ביותר בתל אביב הוא הבית שלי באוליפנט הניבט אל עץ השקמה העתיק (אשר נכתב אודותיו רבות כשהיה בסכנה עקב עניין התמ"א). אני בת מזל מאין כמותי, כי מכל חלון אצלי בבית אני רואה עץ, מה שנדיר מאד בתל אביב. הרחוב עצמו משופע בעצים והוא שקט מאוד, למעט אסיפות החברים של העורבים בשכונה, שמקפידים להתפקד לעיתים קרובות ולתקוע קרע היסטרי. הבניין עצמו במצב גרוע למדי כי הוא לא מזדקן בחינניות. הבלטות בכניסה נראות כמו שיניים שבורות, הצנרת כל שני רביעי וחמישי עושה דאחקות או ממש סצינות לא נעימות, הקירות נסדקים, וכו' וכו' וכו' – אבל אני אוהבת  אותו כמות שהוא על מגרעותיו כי  הוא המקום שאני גם יוצרת בו, מעבר לקיום היומיומי. הוא צבעוני מאוד, מלא בעבודות אמנות וציפורים (שיש לי עניין איתן מגיל 3), הוא אמנותי ועסיסי. כי מהות החיים בעיניי היא שמחת חיים. ויהי מה.

סלון הבית באוליפנט (צילום: נולי עומר)

>> נולי עומר מציגה את היצירה 'היה' בתערוכה 'רקמה גדולה' המוצגת עד ה-20 במרץ בגלריה על הצוק בנתניה באוצרותו של עדי יקותיאלי

>> "בימים אלה אני שוקדת מהנץ החמה עד שקיעתה (לא מגזימה) על תערוכת יחיד שתיפתח בגלריה גבעת חיים איחוד אותה אוצרת חנוש מורג. שם התערוכה הוא "תכלת וקוצים" כשמו של הספר של אבא שלי, ע. הלל, שמספר על זכרונותיו בקיבוץ משמר העמק בו נולד, גדל, ושם הוא גם קבור. נושא התערוכה הוא הקיבוץ.  אבא שלי, דרך ספרו , נוכח שם לא מעט ודרך עבודות של רקמה, אסמבלאגי'ם וציור על צלחות אני מבקשת להעביר את מכלול מחשבותי ורגשותי סביב הנושא, שמטבע הדברים טעון וקרוב ללבי. התערוכה תיפתח בשבת, ה-9 לאפריל".

"היה", עבודה של נולי עומר