סופיה טרוטוש היא מעצבת תלבושות ותפאורה לתיאטרון שנולדה, גדלה, חיה ונושמת את תל אביב, ותיקח חלק כבר בפעם השלישית בפסטיבל Surround של תאטרון החנות שיתקיים בסופ"ש (30-31.10). זה הוא פסטיבל רב תחומי שכולל תיאטרון חזותי, בובות, מחול, ספרות, מוזיקה, קולנוע ואפילו קרקס, והשנה יחקור דרך היצירות את הנושא הכי מסקרן שיש – התעלומה: המיסתורין של החיים, תעלומות בלשיות, סודות שנחשפים או לא, והריגוש של חוסר הידיעה מה יהיה בסוף. ספוילר: אין לנו מושג איך זה יגמר, אבל כאן מוצאים פרטים וקונים כרטיסים.

>> בית לשחקנים ופלאפל של הילדות. העיר של ארז חסון (וזו לא תל אביב)

1. תיאטרון החנות בבית טפר

בית טפר הוא מקום שאני מכירה מהיום הראשון שלי בעסקי עיצוב האופנה, ויחד עם המעבר שעשיתי לעיצוב תלבושות לבמה גם הוא עבר שינוי, וכבר יש בו שני תיאטראות, משרדי הפקה ואת תיאטרון החנות, שהוא ביתי השני. זה נדיר להיות במקום שבו כולם נחמדים ומפרגנים. שחר מרום, המייסד, בנה תיאטרון שבאמת מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש, והנה תיכף אנחנו פותחים את פסטיבל סראונד השלישי, ואני נפעמת מהעובדה שזה קורה, ועם תוכן כל כך איכותי ומיוחד. אז ברור שכרגע אני הכי ממליצה על הקומדיה החדשה שלנו "דיק טרנטון", שתעלה בבכורה במסגרת הפסטיבל. זו קומדיית בילוש קורעת מצחוק, עמוסה סקס, רציחות ותככים. אני כבר ממש מתרגשת לקראת.
תל גיבורים 5, תל אביב

2. וואן

לרקוד זה אחד התחביבים המשמעותיים ביותר שאני מתמידה בהם לכל אורך חיי. זה ממש שומר לי על השפיות. באחת ההפקות שעבדתי בהן, עם אלנבי 57, טייסטו אמר לי (עושה ניים דרופינג) שהישראלים הם האנשים הכי רוקדים שהוא פגש, ואני חושבת שהוא מאד צדק. יש פה התעקשות ממש דתית לרקוד. אני חושבת שחשים את זה היטב גם בשמחת תורה, וגם במועדונים. כרגע המועדונים הגדולים קצת גדולים עלי, ואם כבר לחזור הביתה עם ריח של סיגריות מצאתי שהוואן – דאנס בר מחתרתי – בלילה של דיג'יי טוב, הוא בשבילי המקום המושלם. התעקשתי לרקוד שם גם באזעקות.
מקווה ישראל 1, תל אביב

3. שדרות ירושלים

הסטודיו שלי שם, באזור בלומפילד. לקח לי רגע להתאהב. המעבר שלי ליפו לפני שנה, לדירה חדשה ולסטודיו שפתחתי בשדרות ירושלים, לא היה לי חלק, ויש הרבה דברים שאני עדיין לומדת. ובכל זאת, השדרה שנראית שעדיין לא הגיעה לצורתה הסופית (והעירייה כל שניה משגעת אותנו עם הודעות בנוגע להזזת שביל אופניים או שתילת דשא), והבלגן בה עדיין גדול ויש עוד הרבה בעיות. ובכל זאת יש בה משהו כל כך רומנטי: העצים, הבניינים, בתי הקפה והחנויות. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לכיוון הסטודיו אני פוגשת אנשים שאני מכירה ושמחה בהם, זה יותר משכונה, ונראה לי שזה אחד המקומות האחרונים בעיר שבהם אנשים עדיין סתם אומרים שלום ויושבים על ספסלים.

4. גודס

ללא ספק חנות הבדים הכי טובה בארץ, אם לא בעולם. עם יבוא של בדים בליגה עליונה ומחירים שהם באמת ממש סבבה, והדור החדש והצעיר הביא איתו איזה מתיקות ואדיבות. אז ארבע קומות של בדים מאיטליה ובכלל, בדים של מעצבות מאירופה, ואפילו בדים מקוריים של ורסאצ׳ה הצלחתי למצוא שם. בשבילי המקום הוא כבר ממש התמכרות, אני הרבה פעמים צריכה להגיד לעצמי "לא ללכת לגודס, לא ללכת לגודס". מי שמכירה את התחושה של התאהבות בבדים יודעת טוב מאוד על מה אני מדברת.
שארית ישראל 29, תל אביב

5. תל אביב תרבות דה וינצ׳י

מרכז מצויין ושאפו לעיריה שהרימה אותו – בכלל כל המרכזים החדשים של תא תרבות הם בשורה טובה לעיר. בין אם האופציה של לקבל חלל חזרות כמעט בחינם, לסתם לשבת שם במטבחון ולפגוש חברים, וגם המבחר הדי מדהים של הקורסים הממש נהדרים שלהם (אני עשיתי שם סדנת פידבק של איילת גולן, והיה כל כך מחכים ומספק שממש התעצבתי כשהיא נגמרה). יש שם נגריה ומעבדת טקסטיל ואולם קטן ועוד מלא הפתעות. כיף שם.
לאונרדו דה וינצ'י 14, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

אבן גבירול, איזור מגדל המאה בפרט אבל כל הרחוב בכלל. גדלתי שם, האזור הזה היה הבית שלי. כילדה הייתי הולכת לשקם לקנות בגדים, וכל השכונה הזו היתה "המקום שלי". מאז שעברתי ליפו, אני מגיעה לשם לפעמים ונחרדת מכמה נורא כל מה שקרה שם. ולא, זה לא רק הבניה של הרכבת הקלה (המבורכת), זה המגדלים העצומים האלה, הרעש, הכאוס הכללי, מה זה? של מי היה הרעיון להכניס לשטח כל כך קטן כל כך הרבה בתים ואנשים? נראה שאף אחד לא חשב שם לעומק על כמות הרכבים שיכנסו לאיזור הזה, שנמצא באמצע העיר, ובטח שלא על קו השמים והשמש. בטח כל המגדלים שם ישרקו ברגע שתתחיל רוח. הלכו והורידו את גבעת הכורכר הנהדרת שהיתה שם, ובנו עיר בתוך עיר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"איפה לורה", המחזמר של רון ביגמן ודניאל דובילנסקי, הפקה של מרכז אניס. גילוי נאות: אני עובדת איתם על התלבושות. קשה להישאר אדישים למופרעות החיובית שרצה שם על הבמה, זה באמת קסם. יש שם קאסט מעולה, מוזיקה חיה עם נגנים בלייב, בימוי מוקפד ומאד מצחיק וסגנון לא פוליטיקלי קורקט, שזה מקסים בעיני להעז ככה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נרשמתי לזום של "יד ושם" על החיבור שבין השואה לאופנה, בין זיכרון, יצירה והישרדות. וזה ממש הפתיע אותי לטובה, זה ממש לא היה רק עצוב. מעבר לעובדה שזה היה מרתק, ההבנה שיצירה ועשיה הם חוסן נפשי לכל דבר. ההרצאה הזו נתנה לי המון תקווה לגבי העתיד והיה מעורר השראה לראות את המרצות שחוקרות את העבר עם מבט לגבי העתיד. שווה לבקש מיד ושם שירימו עוד אירוע כזה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לצער בעלי חיים ברחוב הרצל. בתי עושה שם שירות לאומי, והם ממש עושים עבודה נהדרת. מצליחים לתת לכלבים ולחתולים תנאים נהדרים במעט מדי משאבים, ולא מוותרים על אף חיה. אנשים שם עם לב רחב ופתוח. תפסיקו לקנות חיות ותתחילו לאמץ.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תומר ברנרד. מעבר לעובדה שהוא רקדן נהדר שמתחרה בכל אירופה במגוון ריקודי סווינג, מחזיק את בית הספר סווינג ג׳אם. אז עכשיו נכנס לו ג׳וק והוא החליט להרים בארץ פסטיבל בינלאומי – Sidebyside בנווה שלום. כבר יש נרשמים מאירופה עם מורים מפורסמים מהעולם שמגיעים במיוחד. יהיו גם מסיבות, וסיורים בתל אביב-יפו וירושלים. להרים כזה פסטיבל בתקופה כזו ולהצליח להביא לפה אנשים מרחבי העולם, זה כישרון על כשלעצמו, אז הייתי מאוד שמחה אם כולם ירימו ויבואו לשיעור ניסיון בתל אביב, כי זו פשוט קהילה מהממת ומעוררת השראה.

מה יהיה?
יהיה מה שיהיה. אני לא מן אישה שדוגלת בלפזר יותר מדי אופטמיות, זה קצת מחליש את הנפש, כשתקווה מתנפצת. היא באמת יכולה לרסק אותך. אני מאמינה בהתמודדות עם מה שמגיע. כל עוד יש אנשים טובים, ומהם יש והרבה, אני אמשיך להאמין בטוב וביכולות שלנו להשתקם וליצור ולשמוח. יש לנו עוד דרך ארוכה, אך אפשרית להחלמה.

• העיר שלי
• החנות
• תיאטרון