חטאים בקונדיטוריה ואמסטרדם בפארק. זאת העיר של רונית ידעיה

אין אצלי דבר כמו אהבת אמת או נאמנות (למקום, כמובן). גם מקומות שאני אוהבת מידרדרים לצערי לכאלו שאני אוהבת לשנוא.

1. פארק המסילה

הכי אוהבת את פארק המסילה; ממש כמו באמסטרדם, רק בלי התעלות, ועם הצללות ברזנט ועצים שעוד מעט יתנו גם הם צל, ושביל אופניים בירוק זרחני עליו מדוושות אמהות מסורות בתלת אופן ממש כמו באמסטרדם, ואנשים שפוסעים בנחת, מאזינים למוזיקה, מתאמנים, עושים יוגה, מטיילים עם הכלבים, אוספים את הצואה של הכלבים בצייתנות. אני מדלגת מעל שלוליות השתן המופזות באור התכלת העזה. מאוד מקווה שיוקם פארק כזה מופלא גם בשכונות נווה שאנן ושפירא, על הריסותיה של מזהמת האוויר הראשית בתל-אביב התחנה המרכזית, ולא רק לאורכה של נווה צדק הירוקה והנעימה.

כמו באמסטרדם, חוץ מהקטע של אמסטרדם. פארק המסילה (צילום: Shutterstock)

2. פארק הירקון

אוהבת את פארק הירקון בפינה מול נחל הירקון, בתנאי שהמפעיל של הכדור הפורח לא ישמיע מוזיקת אסיד בטונים גבוהים ויוציא ממני את השד; "גברת מה את רוצה? זה מקום ציבורי!"

קצת שקט בבקשה. פארק הירקון (צילום: שאטרסטוק)

3. רחוב שבזי

אוהבת לטייל ברחוב הראשי בנווה צדק ולדמיין את עצמי בבגדים בחלונות הראווה, ובדמיוני אני תמיד בת 30-40 ואולי לא כדאי לי היום להיכנס לחנות ולמדוד משהו שלא יתאם את הציפיות, כלומר לא יתאם את המידה שלי לציפיות המוכרים (ושלי, למרבה האכזבה), דבר שקרה בעבר, כשהתעקשתי על שמלה/קומבניזון במידה S ולא רק כי אני מזוכיסטית, אלא כי נותרה רק המידה הזאת ובצבע הנועז שאני הכי אוהבת, ורוד פוקסיה. המוכר אמר לי בבוז שאין סיכוי שהשמלה תעלה עלי בזמן שהוא מחמיא לבחורה צעירה שמודדת בדיוק את אותה השמלה ורוד פוקסיה S ואני הסתלקתי משם בבושת פנים. כמו שגורשתי פעם בבושת פנים מארקפה שדרות רוטשילד/אלנבי, כאשר המנהל הארוגנטי, לא הבין בדיחה או משהו שאמרתי, וביקש ממני לא לחזור לשם וליווה אותי בעצמו החוצה לווידוא הריגה. עברתי למייזון קייזר ברוטשילד 7. קסם! קפה ועוגות מעולים (המלצה מספר 6) ויפהפיים, סנדוויצ'י ביס חמודים, ככרות לחם טרי אפוי. חבל רק שאני תמיד מזמינה את אותו הדבר: אמריקנו קטן ומיני קרואסון בלי מילוי. אולי כי אני עוד חולמת לקנות את השמלה/קומבניזון S.

יש לצאת ולטייל. רחוב שבזי (צילום: יח"צ)

4. לה גווארדיה

כשהייתי ילדה אהבתי לטייל מהדירה של הורי ברחוב לה גווארדיה 15 למרכז המסחרי לא רחוק משם, להעביר אצבע על אבני הגדרות המסותתות, לקנות לעצמי משהו קטן אם אמא נתנה לי כסף. פעם קניתי צב ירקרק משנהב שאם מניחים אותו בשיפוע הוא צועד על רגליו הקטנטנות. אבא שלי הביא לי מאחת הנסיעות שלו צב תינוק אמיתי שנלכד באורות הדופין (רכב צרפתי שכבר לא מיוצר) בדרכו הארוכה מחצור הגלילית ליד אליהו. בפעם אחרת הוא הביא לי יונים. הכלב סמבו לא שרד, הוא נזרק מהבית כשחלה. ציפיתי לילות ארוכים לשובו.

לא רק מחלף. לה גווארדיה (צילום: שאטרסטוק)

5. נסיעות באוטובוס

נוסעת בכל שבוע בקו 41 משכונת שפירא ליפו. חוץ מהטרדה צמודה אחת שבסיומה המטריד מצא את עצמו על ריצפת האוטובוס, וחולה נפש שנתן לי אגרוף, אני מאוד אוהבת את נסיעות הערב; אנשים מסמסים בשקט, כל אחד לעצמו, אני יושבת מאחורי הנהג ומתבוננת בנוף העירוני הלא נוצץ ולא מתחדש של רחוב סלמה, הרחוב שבו לאימי היה גן ילדים. לפעמים אני יורדת בתחנה לפני שדרות ירושלים וקונה פלאפל או עוגת פרג/ גבינה בעמיתה המעולה בסלמה 10, מתאפקת לא לקנות מיני פיצה, או מיני קרואסון ממולא במיני משהו, או בייגל שיזכיר לי את ימי הטובים בניו-יורק. לא קונה ולא נוסטלגית.

שווה לעצור תחנה קודם. קרואסון התותים של עמיתה (מתוך אינסטגרם)

>> רונית ידעיה היא סופרת ומנהלת מחלקת הכתיבה במכללת מנשר (אותה גם ייסדה). בימים אלו יוצא לאור ספר החדש והמיוחד (בהוצאת קתרזיס) – "ואני אעלה באש". עוד פרטים כאן.