ברלין בפלורנטין ופיצה שמשכיחה את צער העולם. העיר של רועי כהן

הקונדיטור רועי כהן, בעלי הקונדיטוריה הבווארית ליליאנפלאץ, טרוד בימים אלה בהכנות לראש השנה. לצד עיסוקו כבעלים וכקונדיטור הוא עדיין עוסק בעריכת דין כעצמאי, ומציין שנתיים להשקת ליין קונפיטורות בעבודת יד. "כשפתחתי את הסרטון הראשון שהגיע לנייד יחד עם עדכוני החדשות, לא היה מקום לספק: כל התכנונים והחיים שהיו עד השישה באוקטובר – בטלים", הוא משחזר את השבעה באוקטובר. את הימים והשבועות שלאחר מכן הוא העביר בבישול מלאי קונפיטורות, "כי בישול ואפיה בליווי מוזיקה הם התרפיה הכי טובה עבורי", ובמקביל סייע לאביו, מייסד ומנהל עמותת "מעשה נסים", שיחד עם הקהילה ברמת-חן התגייסה לקלוט משפחות מהצפון והדרום. בקיצור, תעקבו.

1. ערב חמישי בחוף עלמה ביץ'

בחירה פופולרית (שלא לומר נדושה), אבל חוף הים של תל אביב, שניה לפני סוף השבוע, הם המקום והזמן שהכי התגעגעתי אליהם בשנים שבהן חייתי בגרמניה. לא שחסרים סביב ברלין אגמים מרהיבים, ובמינכן נהר האיזר (Isar) אפילו מספק חוויה מרעננת ומפתיעה (בואכה קפואה) בעיבורה של העיר, ובכל זאת – אין על חמישי בערב בחוף הים של תל אביב אל מול השקיעה, עם מוזיקה נעימה, ריח המים המלוחים והעיר הכי שווה בעולם.
קויפמן 7 תל אביב

2. פיצה לילה

תאמינו או לא, אבל גם פיצה היא סוג של לחם. כל פיצה בנויה בראש ובראשונה על בצק לחם בסיסי (קמח, מים, שמרים/מחמצת ומלח), שיכריע את גורלה לַשֵּׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד. הפיצות של לילה מתחילות מבצק משובח, שמקבל טיפול מסור ומדויק עד שהוא יוצא מהתנור ומוגש לשולחן. די במראה שולי הבצק החרוכים ושומני הגבינה (והפפרוני) הרוחשים מעליו כדי להשכיח ממני את כל צער העולם, ולו למספר דקות מענגות במיוחד.
מרחביה 4 תל אביב

3. מטבחא

למרות שהעיר מוצפת בבתי קפה עם חללי עבודה, איכשהו נדמה שהביקוש תמיד עולה על ההיצע. מטבחא הוא בית קפה פלורנטינאי במיקום "אוף גריד", שמציע מבחר כריכים טריים, מאפים, סלטים וארוחות קלות, אבל גם – חלל עבודה שמעטים מכירים! כאן אני יכול להעביר שעות ארוכות של עבודה על המחשב בחלל ממוזג, עם מוזיקת רקע נעימה (ותמיד משובחת) והרבה שקט ושלווה (הטור הזה נכתב מכאן). מאחר שחלל העבודה מופרד לחלוטין מבית הקפה, אין פה שאון לקוחות, מלצרים והוצאת מנות, אלא שלווה נעימה וסביבת עבודה אידיאלית. גם כשעמוס, פינות העבודה המגוונות והמרווחות מבטיחות שקט ופרטיות.
אבולעפיה 13/11 תל אביב

4. ברלין בפלורנטין

שלושת הסמלים הקולינריים של גרמניה הם בירה, נקניקיות ופרעצל. כשעזבתי לגרמניה ב-2017, היה קשה יחסית למצוא בישראל נקניקיות איכותיות בסגנון גרמני, אבל לשמחתי כיום יש גם יש. בר ברלין בפלורנטין מציע מבחר נקניקיות א-לה-גרמניה (אפילו כינויי המנות עושים כבוד לערים מרכזיות בגרמניה), עם טוויסט ישראלי מתבקש (איולי עמבה, למשל) לצד מבחר בירות ומשקאות אחרים. לפעמים כל מה שצריך זה נקניקיה טובה, חרדל ובירה קרה.
ויטל 1 תל אביב

5. ויג'נאנה יוגה

חוויתי מספר נסיונות להתחבר לאסכולות יוגה שונות, ועל אף שבאינטואיציה הרגשתי שהיוגה מאוד טובה ונכונה לי, התקשיתי להתמסר לחוויה ולהתמיד בה. כל זה השתנה כשחבר המליץ לי לעבור את קורס היסודות במרכז לויג'נאנה יוגה שבלב העיר, וכמו שאומרים: "נפתחה לי הצ'אקרה". ויג'נאנה יוגה היא אסכולה שפותחה על ידי אורית סן-גופטה – כן, ישראלית למהדרין – וכדרכה של הישראליוּת (ומפה זו לגמרי פרשנות שלי) היא מעניקה מרחבי תרגול ותודעה שמאפשרים לכל מתרגל לגלות מה עובד הכי טוב לגוף-נפש שלו ופחות מנסה להנדס לתוך תנוחות ורעיונות נוקשים. לי זה עובד נהדר.
מזא"ה 22 תל אביב

3. מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית "החדשה" היא מפגע-על שמדגים רבות מהרעות החולות שלנו כחברה ומדינה: תכנון צופה פני עבר, הזנחה פושעת, עסקונה פוליטית מושחתת, ניכור, אדריכלות אגרסיבית שדורסת את האדם במרחב, דחיקת אוכלוסיות שוליים, התעלמות הרשויות מהצדדים היותר אפלים ואומללים של הקיום האנושי, מפגעי רעש, ריח וזיהום אוויר… מניח שאתם מכירים. נקודת האור היחידה במתחם היא שוק האוכל האסייתי, שבסופי שבוע הומה מבקרים – מהגרים וצברים כאחד – שמסתובבים בין דוכנים שופעים במגוון מאכלים וחומרי גלם מכל מרחבי המזרח (מהודו מזרחה). גם השוק הקסום הזה ראוי לאכסניה יותר מכובדת וסימפטית!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"פריסיליה מלכת המדבר" בתיאטרון הבימה. בני דורי זוכרים היטב את הסרט החלוצי, שהיכה גלים והביא לתודעת הציבור הרחב את אמנות הדראג ועיסוק במגוון היבטים הנוגעים לקיום להטב"קי במרחב ההטרו-נורמטיבי, כשבתודעה הציבורית בישראל באותן השנים ההומו היחידי שהכירו בכל בית בישראל היה זלמן וינדר (שושי) ז"ל. לא במקרה בנות פסיה הפציעו בסמוך לאחר הצלחת הסרט ופרצו אל המיינסטרים הישראלי. ההפקה של הבימה עושה חסד עם המקור בתצוגה מרשימה של משחק, מוזיקה, ריקוד והומור. למעלה משעתיים של פאן היסטרי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיבה באוקטובר" מאת ד"ר עינת ווילף וד"ר עדי שוורץ (הוצאת התחנה, 2025) – ספר שהוא קריאת חובה לכל ישראלי. מאז השבעה באוקטובר קרה שהתחלתי לעקוב בעניין גובר אחר ד"ר עינת ווילף והניתוח הריאליסטי והמפוכח שהיא מציעה. סדר היום הפוליטי והאזרחי שהיא מציעה לישראל שלאחר השבעה באוקטובר נוטע בי תקווה אמיתית. הידיעה שהיא מכוונת לחזור לשדה הפוליטי משמחת אותי, כי השיח הרעיוני שהיא מביאה לשולחן מנפץ את רוב הדיכוטומיות הרעיוניות שקנו אחיזה בחשיבה הפוליטית הפופולרית בישראל משך עשורים רבים, ובכללי הגיע הזמן למנהיגות נשית אמיצה וחשיבה חדשה. לטמון את הראש בחול או לעשות עוד מאותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה לא עבד לאף אחד מעולם, ולא יעבוד גם לנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לובי 99 – ארגון שהוקם לפני כעשור ושם לו למטרה לפעול בזירה הפרלמנטרית כגוף מטעם הציבור ועבורו (הם רשומים כחברה לתועלת הציבור והתרומות מוכרות לפי סעיף 46). כשעבדתי בפירמת עורכי דין נחשפתי לפעילויות של ארגוני לובי עסקיים, שמקדמים ביעילות אינטרסים של בעלי הון וחברות מסחריות, ובפועל אין מי שילחם או אפילו ישמיע את קולו של הציבור הרחב והאינטרס שלו. חברי הכנסת אמורים לעשות מלאכה זו, אבל במציאות האינטרס הציבורי עומד, לא אחת, בניגוד לאינטרס של בעלי ההון וחברי הכנסת שנתמכים על ידם (במישרין או בעקיפין).

את הארגון מובילה ביד רמה עו"ד לינור דויטש, שיחד עם צוות וחברי הלובי נלחמים עבור כולנו בוועדות הכנסת ויתר מסדרונות השלטון. הלובי נאבק על קידום אינטרסים ציבוריים כמו גם מלחמה בשחיתות, מניעת מחטפים ודילים מסריחים וכו'. הלובי פועל בשקיפות מלאה והתורמים שותפים בקביעת סדר היום והנושאים שהלובי יעסוק בהם. העובדה שהארגון מובל על ידי נשים הוא עוד סיבה לתמוך במיזם המבורך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נאור נרקיס – "חוזרים בתבונה"! נאור הקים את מיזם "חוזרים בתבונה" לחילון החברה החרדית ברוח תנועת ההשכלה. הארגון מסייע לנשים וגברים שמבקשים לצאת מהחברה החרדית ולהשתלב בחברה הכללית כאנשים חופשיים – כן כן, גם לחרדים מגיעה זכות הבחירה הבסיסית להחליט כיצד הם רוצים לחיות את חייהם. סוף סוף מישהו מעז לדבר בקול רם ובוטח על אחת הבעיות הכי אקוטיות במדינת ישראל מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית ועושה מעשה.

נאור מציג יהדות חילונית ערכית ובטוחה בעצמה לצד ערכים ליברליים, שלצערי התפיידו כמעט לחלוטין מהספירה הפוליטית של ישראל 2025, ולא מפחד להנגיש את תפישת העולם החילונית לכל דורש. בשבועות האחרונים נאור ופעיליו נתקלו באלימות ובריונות כשהגיעו עם דוכן לבני ברק, וגם משטרת ישראל לא טומנת את ידה בצלחת, לפחות לכאורה. נאור מגשים את אחד המשפטים הכי מעוררי השראה וציוניים בפזמונאות העברית "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום" (יענקל׳ה רוטבליט).

מה יהיה?
יהיה טוב! ולא כי אני אופטימי חסר תקנה, אלא דווקא מתוך ניתוח רציונאלי. ההמנון שלנו נקרא "התקווה" ולא במקרה. יש בנו כוחות אדירים שאין להם אח ורע, ולצערנו גם המלחמה המחישה זאת באופנים רבים. דווקא בשנים האחרונות שהיו קשות מנשוא – מההפיכה המשטרית ועד למלחמה – שמחתי שאני חווה אותן מפה ויכול להילחם ברחובות ובכל אמצעי חוקי שעומד לרשותי כאזרח, ולא צופה במתרחש מגרמניה הרחוקה ואוכל את עצמי מדאגה וחוסר אונים. עוד יגיעו ימים טובים, ולו מן הטעם הפשוט שאם לא נתקן את הקלקולים היסודיים שמאכלים את יסודות הפוליטיקה, החברה והכלכלה שלנו, אנחנו פשוט נחדל להיות, וזו לא אופציה. ככה פשוט. מאחל לכולנו שנה טובה ויותר רגעים מתוקים (עם חמאה וריבה, כמובן).