גלידה, תיאטרון וההפגנות בקפלן. זו העיר של רותם כרמלי

הקאמרי

כבר 12 שנים שאני נמצאת בקאמרי בתפקידים שונים, בצורות שונות וזה הכי קרוב לבית מחוץ לבית שיש לי. שמעתי פעם שיוסי בנאי אמר לשחקנית צעירה שאסור לקרוא לתיאטרון "בית" ושצריכה להיות הפרדה ברורה, אבל היו תקופות שביליתי בתיאטרון 16-18 שעות ביום, יותר שעות ביממה מאשר בבית האמיתי שלי. בגלל זה אחרי שההצגה שלי, "בגוף אני מבינה", עלתה בפסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו, היה לי ברור שהקאמרי הוא המקום הטבעי להמשיך בו. זה גם המקום שבו אני מרגישה הכי בנוח בעולם. על הבמה יש שלווה שהיא כמעט רגע זן אמיתי. כל חלק של התיאטרון מחובר אצלי לזמן אחר ביום: הכניסה לאולם ריק, כשיש הצגת יום או חזרה לקראת הצגה, רחבת הקאמרי עם השקיעה, כשהתיאטרון מתעורר לחיים וקהל מתחיל להגיע. והשקט של הלילה, אחרי ההצגות, בכניסת האמנים, מול גינת דובנוב.  כמה מהשיחות הכי מעניינות וקסומות קורות תמיד שם.
שאול המלך 19

הקאמרי (צילום: שאטרסטוק)

בית אריאלה

צריך חזון מיוחד כדי להפוך מבנה עירוני מיושן לאחד המקומות הכי סקסיים בעיר. בבית אריאלה קורים כמה מהדברים המעניינים שיש לתל אביב יפו להציע: מסיבות, הופעות, פסטיבלים, שיתופי פעולה אמנותיים לא צפויים. שירתתי כחיילת בגלי צה"ל וביליתי לא מעט זמן בארכיון העיתונות בספריה, ולא הייתי מנחשת שיבוא יום והספריה תהפוך להוט ספוט עירוני. בנוסף יש בבית אריאלה חללי עבודה שמתאימים לי בול. בדרך כלל כשאני כותבת, אני כותבת בבית. לא מסוגלת לכתוב בבתי קפה, יותר מדי הסחות דעת. אבל בסלון העירוני יש גם שקט שמאפשר להתרכז וגם ביחדנס. זה מקום שנותן לי הרבה השראה ליצירה.
שאול המלך 25

ספריית בית אריאלה (צילום: מאיר שפירא)

הבארבי

ה-מקום לראות בו הופעות בתל אביב מבחינתי, התפאורה המושלמת לאמנים מהארץ ומחו"ל. קראתי עם צביטה קטנה שהבארבי אמור לעבור לנמל יפו. יש לי הרבה זכרונות מהפינה הזאת, בקיבוץ גלויות פינת הרצל, עם החניה הקבועה והסודית שתמיד פנויה לחברים מחוץ לעיר (ואותה אני לא מגלה). מה גם שאני כבר בלחץ איך יארזו ויעבירו את הנברשת מהמקום. יש להופעות בבארבי אינטימיות מיוחדת עם אנרגיה של איצטדיונים. חוץ מזה, שהכי כיף לרקוד על המדרגות שם.
קיבוץ גלויות 52

מרסדס בנד בבארבי (צילום: אורית פניני)

אניטה

חוץ מהתמכרות לקפה (התמכרות שאני מקפידה לטפח) יש לי התמכרות קשה לגלידה. זה באמת המאכל הנפלא בעולם וזה לא משנה אם חורף או קיץ  – אין שעה מוקדמת מדי או מאוחרת מדי לאכילת גלידה, להפך, אחרי הצגות, הכל יותר טעים. יש לא מעט גלידריות טובות אבל האהובה עליי מכולן היא אניטה. הכל טעים לי שם ואני די בטוחה שניסיתי כל טעם שיש להם להציע, בתנאי שיש בו שוקולד, כמובן. ולגבי השאלה הנצחית – וניל או שוקולד? ברור ששוקולד וכאן אין שום סיכוי להידברות או למתווה פשרה.
שבזי 40

קולקצייה מוזהבת באניטה. צילום: אפיק גבאי

סמטת מזל דגים

הצגת היחיד שלי, "בגוף אני מבינה", שמבוססת על ספרו המופתי של דויד גרוסמן, עלתה לראשונה בתיאטרון הסימטה, שנמצא בסמטת מזל דגים, במסגרת פסטיבל תיאטרונטו. מעבר לזה שזאת אחת הסמטאות היפות שיש, בתקופת החזרות, בשבועות שקדמו להצגה, ביליתי הרבה בסמטה הזאת ויש לה קצב אחר, אופי אחר ואפילו תחושה של אזור זמן אחר. לא מעט מההבנות שלי לגבי התפקיד והמחזה קרו בהליכה מהתיאטרון ואליו. מה שעוד מוסיף לאהבה שלי לסמטה היא הקירבה לים. אם היתה חזרה פחות מוצלחת או שיש צורך בהשראה מיידית, אפשר פשוט לעלות לגג של תיאטרון הסימטה או להתקדם לטיילת של יפו העתיקה והנוף לים כבר יעשה את העבודה.

רחוב קפלן פינת דרך מנחם בגין

המקום שכבר 11 שבועות ממלא אותי בתקווה. אני אדם פוליטי, נערת נרות ובוגרת מחאות האוהלים ובלפור – אבל זאת המחאה המרגשת מכולן והיא מתגברת משבוע לשבוע. ויסלבה שימבורסקה כתבה "הכל פוליטי" ואני לא חושבת שאפשר לחיות במדינה כמו ישראל ולא לנקוט עמדה, בטח לא בתקופה כמו עכשיו. גם שתיקה היא פוליטית, היא בחירה. אני נמצאת שם כל שבת ובהפגנות באמצע השבוע, ושואבת כוח מהידיעה הברורה שהתעוררנו. זה המקום עם הכי הרבה סולידריות וקבלה בארץ. יש שם נציגות להכל ובלי להתנצל – גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, להט"בים וסטרייטים, דרוזים וערבים. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה השינוי שנוצר בשפה. הרי "שפה יוצרת מציאות יוצרת שפה" למשל הקריאות בגוף רבים נקבה "אנחנו לא מפחדות". הבשורה תצא מקפלן.

מחאת הדמוקרטיה בקפלן. הפגנת ה-150 אלף, 04.02 (צילום: אור אדר)

רותם כרמלי תציג את "בגוף אני מבינה" בקאמרי (ראו לעיל) ביום שני (27.3) 20:30, למועדים נוספים