פארקור באלנבי ונודיזם על סוסים. זאת העיר של שושקה אנגלמאייר

1. חוף בוגרשוב

מתה עליו כי קצף גלים לבנבן ומי מלח ושמש. קשישות משחקות מטקות, לפעמים באים לבקר אותי זבובים. אוהבת להתפחלץ על מגבת, לקרוא מגזינים מפונפנים, לדמיין שאני מגה סטארית סלבריטית בסן טרופז. מעבר לים יש חוצלארץ, ואולי גם שם בחורות עם סטייל, כמוני, קוראות מגזינים על החוף, ואנחנו חוצלארץ בשבילן. אוהבת את החוף גם בגלל השיר שלי, "היה ים סוער התורן חרק, חרטום הספינה כמעט ונשחק. שושנה שושנה שושנה".

2. אלנבי

הרחוב האהוב עלי, כי המדרכות סדוקות, וקיר מתייפח ואוטובוס מת. וחנויות ספרים יד שניה, בגדים ואלקטרוניקה, חלונות ראווה של עסקים זעירים בדרך לים, ובניינים שנראים ארמונות לשעבר, וכל מיני מקומות שמזכירים לי דברים – קולנוע אלנבי, וזמיר, ובית כנסת "מושב זקנים" שעל המדרגות שלו קרסטן ואני התגוללנו לילה אחד כשהיינו שיכורות, וחנות בולים בפסאז' שבתור ילד חנון נסעתי אליה בווספה של סבא שלי, וקניתי סדרת בולים משולשים, ובאלנבי קפצתי פארקור וטיפסתי על בניינים, ובאלנבי עומדת בצניעות הקונדיטוריה הקבועה שלי, "רינה", בפינת בלפור, שבה אני קונה כל שבוע עוגה ומבקשת בנימוס "גבינה בבקשה, דלת סוכר". או "קצפת, חתיכה גדולה, אם אפשר עם התות", או "חצי קילו פרג". ומנשנשת באצבעות בדרך הביתה.

3. שוק בצלאל

כי שם אפשר למצוא שמלות מתאימות לכל דבר תלויות על קולבים; כל הרחוב בוטיק. אוהבת גם את לוינסקי ואת הכרמל, אבל רק בשוק בצלאל יש בגדים שהם שיא האופנה בזיל הזול. מצאתי שם בננות פלסטיק בסלסלה, שתפרתי מהן חצאית "רפובליקת בננות" להפגנה, ומצאתי שם נעלי עקב אדומות יפהפיות תוצרת ספרד, ואחרי שלושה ימים איבדתי אותן בים. וגם קומבניזון ורוד סוג ד' שלבשתי פעמיים ונפרם.

הוט קוטור עם שושקה. צילום: אביתר עמר

4. שדרות רוטשילד

כי שם יש לי הרגשה שאני בשאנז א ליזה, ויש שם פסל סוס עם דיזנגוף שלפעמים אני מטפסת עליו לדהירת אחר צהריים. ועכשיו אגלה לכם שני סודות שמעטים יודעים: על הפסל הזה מוטבעות אותיות ומילים אוהבות שכתב דיזנגוף לסוס שלו. רק אם מתקרבים מבחינים. ודבר שני: דיזנגוף, ראש העיר הראשון שלנו, היה נודיסט, ואפילו קיבל פעמיים דו"חות מפקח – על התפשטות בפומבי בים!

שושקה של הסוס והשדרה. צילום: אביתר עמר

5. מזרקה ליד מגדל האופרה

כי למרות שקפצתי לכל המזרקות בתל אביב, בפריז, בברלין וגם ברומא, אני אומרת לכם בכנות שאת זאת בקצה של אלנבי אני הכי אוהבת מכולן. ולילה חורפי אחד, גשם שוטף בשיא הקורונה, קפצתי לתוכה כמו מטומטמת ואחר כך קפאתי והצטננתי והשתעלתי וכולם הביטו בי בחשדנות ויעצו לי להיבדק. אבל הכי כיף בקיץ. המזרקה קרירה, נהדרת ומושלמת, ובזכותה אני לא צריכה לגנוב ג'קוזי מהמדינה, ולא צריכה אמבטיות מלכותיות. אני לוהטת ומזיעה, והמים במזרקה מרעננים לי את האני הפנימי, והכלור מחטא את הנשמה שלי. האושר בהתגלמותו. כשאני יוצאת מהמזרקה רטובה אני שוקלת מאתיים קילו מינימום, כי עשויה כולי ספוג ולבד, ומטפטפת את כל אלנבי, בדרך הביתה.

שושקה לא קופצת ראש, מול כיכר האופרה. צילום: שי טרא ליטמן

6. בית העיר

אוהבת אותו כי הוא ממוקם בכיכר יפהפייה. כי זאת היתה העירייה הראשונה של תל אביב, בימים שבהם דיזנגוף, ראש העיר, הנודיסט הראשון בארץ, ניהל את העניינים. בבית העיר נולדתי – שושקה, מצדפה, לפני חמש שנים, בנוכחות תזמורת, רקדניות ואלפיים מוזמנים. בבית העיר הצגתי תערוכה שגרמה לי להבין שאני יכולה לעשות דברים שבחיים לא חשבתי. ולמשך כמעט שנה הבניין הזה, עם הגג הנפלא וקומת המרתף, היה הבית שלי. לאורך רחוב ביאליק התנופפו דגלי משי עם ציורי שושקה. ועדיין כשמתקרבת אל בית העיר אני חשה הלמות לב, כמו לקראת אהוב. על גג הבניין ממול, בית ביאליק, הנחתי פסל גפילטע עם כובע גזר, שנשאר שם עד היום. אם תל אביב היא עוגת קצפת, בשבילי בית העיר הוא התות.

שושקה בבית העיר. צילום: דין אהרוני רולנד

7. האי ברחבת הבימה

כי יצר אותו דני קרוון הנהדר שנפטר לפני חודשיים, ואהבתי את האי בודד הזה ממבט ראשון, והפגנתי עליו עוד לפני בלפור, עם שלט "אני לא שרה ושחיתות זה חרה", וארגנתי פעולות אקטיביסטיות בפסגת האי, כמו חלוקת צימוקים להמונים בט"ו בשבט, וסוכריות אנטי גזעניות ביום הבחירות, ופעם ספגתי מבין ענפיו קקי של עטלף שנדד מרוטשילד, ולפני כמה חודשים הגעתי אליו כרובינזון קרוזו בסרט הקצר "אי" שביימה הבת שלי תמר, שמתרחש כולו על האי בהבימה. חלקתי בסרט פיצה "טוני וספה" עם חזיר בר, ובסיום הסרט עליתי על רפסודה והפלגתי אל האופק, הרחק מעבר לפסל התרוממות של קדישמן.

אני שושקה אנגלמאיר (ולפעמים זאב). נולדתי מצדפה בכיכר ביאליק ומאז אני סלבריטית, אמנית ולוחמת צדק אקטיביסטית והרפתקנית. בימים אלה מתכננת פרפורמנס בנוה שאנן עם זוג אמנים מגרמניה, מציירת חמסושקות באקריליק על עץ, מרצה על אקטיביזם בכל הארץ. ממש כמו תל אביב, אני שוש בלי הפסקה, וזאב מותש ממני. בגלל זה קוראים לי שוש פשוש, והוא זאב המאכזב