הוא מגדולי יוצרי הקולנוע של דורו, וסרטו החדש "חיים ללא כיסוי" כבר מפעים את הלבבות בבתי הקולנוע, אז ביקשנו מתום שובל המלצות על לוקיישנים ודברים אהובים וקיבלנו סיפורים קצרים ויפים על בית קולנוע עם שארם, על דור האוזן השלישית בקולנוע, על רחוב שהאומנות היטיבה לתאר ועל תומר פישמן. בונוס: קינה להולכי הרגל
>> תום שובל (כדאי שתעקבו) הוא מגדולי יוצרי הקולנוע שצמחו בתל אביב בדור האחרון, תוך כדי שסרטו התיעודי "מכתב לדוד" עדיין מטלטל ופותח לבבות מסביב לעולם, יצא אל בתי הקולנוע סרטו החדש והמפעים "חיים ללא כיסוי", בכיכובה של דאנה איבגי האדירה שמספקת בו תצוגת משחק שומטת לסתות.לכו לראות דחוף.
>> אחרון בתי הקפה החופשיים ובורקס ששווה מישלן // העיר של עפרי אילני
>> רחבה לטיול עם חתולה ומסיבות שאל תבואו // העיר של אופיר סגרסקי
>> בית קפה עם לב ומקום שבו עבודה מרגישה כמו הפסקה // העיר של יוניל
1. קולנוע יפו
חווית הצפייה בסרטים הולכת ומשתנה. התכתיב שקולנוע רואים באולם מוחשך ועם קהל מאותגר כל הזמן ומכל כיוון. לפעמים אני מרגיש שמדובר במתקפה משולבת, קרה ומתוכננת היטב. קצרה היריעה מכדי לפרט למה ואיך אבל אני חושב שכולנו חווים את השינויים האלה – חלק בשמחה, חלק בתמיהה, אחרים באדישות. לא משנה לאיזה אסכולה את או אתה משתייכים, כולנו יכולים להודות בנקודה הבסיסית שלהלן – אם אתה מוצא מישהו שאוהב את אותו סרט כמוך אתה מיד מרגיש שפגשת אח/ות או שותף לחלום. הצפייה בסרט מאחדת תודעות ולכן, עבורי, חוויית צפייה קולקטיבית היא חלק בלתי נפרד מהסרט עצמו – העובדה שכולנו מתרגשים ביחד, צוחקים ביחד, נבהלים יחד, זו תחושה שמוציאה את הנפש החוצה, זו התעלות.
קולנוע יפו שממוקם בקצה של רחוב מרזוק ועזר הוא בעיניי האפשרות לראות קולנוע ביחד מבלי להרגיש פשרה. כשאתה נכנס אל הקולנוע אתה יכול לטעות בו למועדון או בר, וזה נפלא, כי קולנוע זו לא אומנות שחייבים לחוות בתנאים סטריליים. מקימי ומפעילי קולנוע יפו הם אוהבי קולנוע במובן הכי טהור. הם חוגגים את עצם קיומו, הם מרגישים בנוח איתו, רואים בו דבר מה מגניב ולא מתנצלים על כך. אי של אנרגיה טובה. אנשיו ונשותיו הטובים מבינים שקולנוע הוא גם סיבה למסיבה, שזו אומנות שחותרת להרחיב גבולות ונעה על קצוות ולכן היא רומנטית, צעירה ובועטת. היא מנכיחה את הכוח של הקולנוע כמדיום צעיר, נחשק ומפתיע מה שלעיתים קרובות לא נתפס ככזה. קולנוע יפו מחזיר את השארם הבלתי אמצעי של המדיום.
>> מרזוק ועזר 14 יפו
2. פרח הגפן
בעיניי הקיום הבסיסי של אדם מתמצה לשתי קטגוריות: פרחים ואבוקדו. הפרחים הם המזור לנפש, היפה, האסתטי, הרוח והמחשבה. האבוקדו הוא החומרי, האדמתי, הפיסי, הגוף. פרח הגפן, חנות פרחים קטנה, כמעט נסתרת בפינת אבן גבירול והשופטים, היא הנשמה היתרה. המנהלים שלה הם גם העובדים שלה, גלית וערן – זוג נשוי – שמתפעלים אותה לבדם. להיכנס לחנות זה כמו לבוא אל האהבה עצמה. החנות הקטנה עמוסה בפרחים טריים, יפים, קורנים ומבושמים, הם מונחים בדליים, הרצפה רטובה, ענפים קטנים, עלים ושבבים בכל מקום. זה לא מקום שמוכר לך אשליות זה מקום שכולו אמת צרופה. אמת יפה.
אם הייתם שואלים איך נראים אומנים הייתי שולח אותכם אל גלית וערן. הייתי אומר לכם היו זבוב על הקיר. הסתכלו. אתם תראו איך גלית אוספת את הפרחים וקולעת אותם במהירות אבל עם תבונה, כמו משורר שחורז חרוזים משנתו. הזר שיתקבל עוצר נשימה. ערן יארוז לך אותו, יוסיף איזו קטנה שתפתח את הקומפוזיציה של הצבעים. אחר כך יארגנו לזר לבוש הולם לדרך ולך יתפרו מעין תיק משקית הניילון שיתבצר על גבך. הם אפילו מודעים לדרך – מה יצטרך הזר, שקית עם קצת מים, מקום שבו עוד יוכל להצטנע ולא לעשות סבוב שופוני בעיר. הוא משומר ליעדו – שם יפרח.
![פרח הגפן (צילום: יח"צ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/05/Perack.jpg "פרח הגפן (צילום: יח"צ)")
גיליתי את החנות בזכות נעה אשתי, ומאותו רגע הלכנו אליהם כל סוף שבוע כדי לקבל השראה ולהתבדר בזר פרחים שטבול בחדוות החיים של השניים האלה. אחר כך התלוותה אלינו גם הבת שלנו, שתמיד קבלה זר קטן קלוע ואפילו ציירה ציור שתלוי בגאון על הקיר של החנות. מבחינתי הבת שלי לומדת שם את הבסיס של האומנות, את יופיים של אינספור הצבעים, את החיתוך המהיר, את האנרגיה הטובה ואת מהותה של הציפייה. בסופי השבוע יש שם תור ארוך ומוגזם ודווקא בגללו מפליא לגלות את האינטימיות שכולם חווים עם התור, את הרצון להגיע שווי נפש אל חתיכת החדר הקטן הזה שבו מצויה השמש. בפינה נסתרת ליד הקופה יושבת קערה ובה עטופים בצלופן מרמלדות. הגילוי הזה, השייך ליודעי דבר, הוא ההוכחה הניצחת לכוחה של האנושות, להימצאותה בפרטים הקטנים ולחסדים קטנים.
>> אבן גבירול 51 תל אביב
3. האוזן השלישית
האוזן השלישית הייתה חממה ייחודית לדור שלם של קולנוענים ישראלים. אני לא יודע אם ההיסטוריה תאמץ את המושג שטבעתי וכנראה היחידי שמשתמש בו כרגע, אבל "הניו סינמה" שפרץ בעשור הראשון של המילניום ראוי להיקרא "דור האוזן השלישית". הרבה מהיוצרים שפרצו אל הסצינה בשנים האלו היו או עובדים של המקום או לקוחות שלו או גם וגם. ספריית ההשאלה הייתה "קאטינג אדג'", אבל גם הציעה איזה סדר, חלוקה לפי פילמוגרפיות, ז'אנרים, זרמים, בית ספר למכורי קולנוע. לפעמים היית מגיע לשם רק כדי לספוג אווירה והשראה, לפגוש אנשים מעניינים או לגמוע עטיפות של דיוידי. כמות התגליות הקולנועיות שגיליתי שם לא ניתנת לספירה. גם חנות המכירה תמיד הציעה את המיטב והייתי מבזבז בה את השקלים האחרונים שנותרו במינוס.
התעקשתי להחליף דיוידי ממש עד הרגע האחרון, וגם כשהספריה כבר לא תפקדה "האוזן" תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש ולהישאר הדופק של לב התרבות והאומנות התל אביבית. אני מעריץ את מנהליה והוגיה ורואה בהם פרנסי תרבות חשובים ביותר. הם יצרו את המרחב החינוכי מהחשובים ביותר בעיר, ובכל פעם שאני עובר ליד הסניף המיתלוגי בקינג ג'ורג' שניטע במקום "קולנוע מקסים" אחרי שקידש לפני את שינקין הנצחית, אני נעצר לרגע גם אם אין לי זמן להיכנס, חייב להיעצר ליד – לאות כבוד.
אחד הסרטים הראשונים שעשיתי היה סרט קצר שנקרא "ואן גוך בתל אביב"- על שם הציור המפורסם של יאיר גרבוז זצ"ל שעלה בסערה השמיימה לא מזמן. הסרט שעשיתי תיאר כרוניקה של צייר בשם ואן גוך שחי ועובד בתל אביב ומנסה לשמור ראש מעל המים וגם ליצור את האומנות שלו במקביל – אתגר גדול לתושב עירוני כמוהו. הקליימקס של הסרט מתרחש בסניף ההוא של האוזן השלישית בשינקין – הצייר הנואש מגיע לספריה להחזיר סרט וכשהמוכר פותח את הקלטת הוא מוצא שם פיסה מאוזנו החתוכה.
>> קינג ג'ורג' 48 תל אביב
4. רחוב יונה הנביא (בניין 32, אבל הרחוב כולו)
ב-2005, בבניין 32 בקומה השלישית ברחוב יונה הנביא, התמקמה הבמאית הבלגית הגדולה שנטל אקרמן (ז'אן דילמן). היא הוזמנה לתל אביב על ידי האוניברסיטה להעביר מאסטר קלאס לסטודנטים לקולנוע ואומנות, אבל בין כתלי הדירה ההיא, מהחלונות הסמי-מוגפים, היא מוצאת נקודת מבט חדשה. התוצאה היא הסרט "שם למטה", הסרט היחידי של אקרמן שצולם כולו בישראל. הסרט החדש שלי, שאותו אני עושה במשותף עם אחי דן שובל ונקרא "פה", מתעתד לצאת לאור בשנה הבאה וחוזר אל הסרט ההוא של אקרמן, ומנסה לחוות אותו מחדש בישראל של היום של 2026, עשרים שנה אחרי הסרט הנבואי ההוא.
מתוקף העבודה על הסרט אני נמצא הרבה ברחוב ומשקיף אליו מהדירה ההיא. מעבר לרצון להגיע אל תודעתה של אקרמן ואל הדחף שהוביל אותה אל הסרט הרדיקלי שעשתה, אני טובע בארעיותו של הרחוב שמשקיף אל הים. זהו רחוב שהאומנות הישראלית היטיבה לתאר, ראובן רובין, רפי לביא ועוד. זהו רחוב תל אביבי מאד אבל גם מנותק מהוויה העירונית – זר כמו אקרמן עצמה ויחף כמו רגלי הילדים שמשחקים על החוף לא הרחק משם.
5. אונמי
על רחוב הארבעה עומדת עשרות שנים מסעדת אונמי. אני חושב שהיא השריד האחרון של שנות התשעים של המאה הקודמת בעיר. העיצוב לא השתנה, המסורת שבה עם כניסתך צועקים לך המלצרים ברוכים הבאים ביפנית נשמרת באדיקות והאוכל היפני על מבחר הסושי שבו לא איבד את טעמו. היא תמיד הייתה מסעדה יוקרתית ותמיד היה בה נוח. היא הביאה את יפן אבל נשארה תמיד תל אביבית. יש כמה תחנות קבועות שאני תמיד אבחר בהן בהגיעי, רוטינות של עונג – מרק האגאדשי, קונוס צלופח, סאקה חם. המסעדה הזו מזכירה לי את הבמאי הדגול, מאסטר הקולנוע היפני איסוז'ירו אוזו. כשנשאל למה הסרטים שלו תמיד על אותו נושא הוא ענה במיסתוריות – "כי כולם אותו סרט. אני עושה כל חיי רק סרט אחד, שוב ושוב". האמירה שלו תקפה לאונמי ולנצחיותה.
>> הארבעה 18 תל אביב
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:
המרחב התל אביבי היה רק לפני כמה שנים מקום טוב להולך רגל. המדרכות היו שבילים, העצים עטפו אותם על עלעלתם ונוצרה מעין תחושה של פסטורליה עירונית. הגעתם של הקורקינטים הממונעים, האופניים החשמליות והסקטבורדים המעופפים כיווצו את המדרכות למעברים צרים ששוליהם הפקרות. העבודות על הרכבת הקלה והתמ"ה יצרו חישוקי גדרות, מפגעי בנייה ועוד תלאות ומלכודות. הולך הרגל – מהמינימליסטים האחרונים – אמנם נותרו עם הזכות אבל היא הפכה למילה ריקה. אני חולם על הרגע שבו תחלוף התקופה הרעה הזו ותוחזר עטרה ליושנה. כוחם של הולכי הרגל הוא באיפשור של קצב אחר, טיילי, מהורהר. הדהירה קדימה טובה אבל הלאות, הלאות היא זרם של תבונה.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסדרה "אתי" של חגי לויהמבוססת על כתביה של אתי הילסום היא דרמה לופתת, פילוסופית ומקורית על המנעד האנושי הנע בין החסד לאפלה. העבודה של לוי בסדרה הזו היא כבירה ובעיניי זו אחת היצירות החשובות של השנים האחרונות.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפסלים של אלה ליטביץמעמידים אותי משתאה ונפעם כל פעם מחדש. היכולת שלה לחשוף את הגינאולוגיה של המחשבה הפוליטית דרך החומר וההיסטוריה של החומר היא מעשה אומנות עילי.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חזית היצירה החופשית או כל ארגון ששם לעצמו מטרה לשמור על ההגינות ועל התרבות מכל משמר מאלה שרוצים לחנוק אותה או לדלדל אותה. החשיבות של תרבות ואומנות בחיינו היא קריטית. מוזר שצריך להצהיר את זה בכלל, ומשונה יותר שצריך להלחם על זכות בסיסית זו שמתפעלת את המנגנונים האנושיים של רפלקציה ואתיקה.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תומר פישמן. פישמן הוא קומיקאי מהמעלה הראשונה. אם היינו בארץ אחרת רוב הסיכויים ששמו היה מוכר בכל בית והוא היה המנחה של הלייט נייט הכי נצפה ומקורי במדינה. אולי הימים האלה חלפו, אבל מקום להומור שכזה יש כל הזמן. לכן אל תאמרו נואש, לתומר ישלייט נייט שהוא מעלה כהצגת פרינג'אחת לחודש בגריי. זה באמת נשמע מוזר וזה גם מוזר, שלא יהיה ספק, אבל באותה נשימה זה גם ענק.
![תומר פישמן (וטל טירנגל הקטן), "לילה תומר" (צילום: יחסי ציבור)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/09/Fishman.jpg "תומר פישמן (וטל טירנגל הקטן), "לילה תומר" (צילום: יחסי ציבור)")
פישמן וחבריו, כל אחד מהם בחסד עליון, מעלים מופע שנע כאמור כלייט נייט אבל נפרם מהר והופך לחגיגה של אימפרוביזציה ופסגות של אבסורד. כל מופע שונה מקודמו ובשיתוף עם אורחים מזהירים ומפתיעים. ישראל לא התברכה בהרבה דברים, אבל הדור החדש של הקומיקאים שמציפים את הבמות והטלוויזיה הוא בלתי נתפס – כמות לא פרופורציונלית של כשרון. בעיניי פישמן הוא מהמבריקים שביניהם. לכן אני בוחר להרים לתל אביבי הכי מצחיק שהחליט החלטה שערורייתית והכריז שאם הפרינג' לא יבוא לטלוויזיה נביא את הטלוויזיה לפרינג' – תומר פישמן.
מה יהיה?
אני אופטימי כי מישהו צריך להיות.