מקום לעשות בו פריסטייל ולדבר עם אלוהים. זאת העיר של אילני (פ.פ.פ)

אילני עינב, או רק אילני למהדרין, היא חצי מהרכב הראפ התל אביבי פושטקיות פותחות פה (פ.פ.פ, בקיצור) ביחד עם She (שי טריביטש). ביחד הן החלו לשחרר חומרים רק בשנה שעברה, כאשר אלבום הבכורה שלהן "חוכמת הפאו" מ-2024 (שיצא בלייבל המצוין פלא רקורדס) היה משב רוח מרענן בנוף ההיפ הופ המקומי – גם בתור מיקס בין תרבות הריוט לבום-באפ היפ הופ עדכני, וגם בתור קול נשי בועט וחד, כזה שלא חושש להעליב אף אחד. נו, פושטקיות. ב-17.8 הן יגיעו ללבונטין 7 להופעת בכורה מלאה שלהן (כאן מתכרטסות), וכולכן וכולכם רוצים להיות שם הרבה לפני שהן הופכות לתופעה לאומית. איך זה עוד לא קרה אחרי ההוק של "דפקתי בלוק" לעולם לא נבין.   

1. סביח פרישמן שוק לוינסקי

את סביח פרישמן הכרתי כבר מהילדות בלב העיר, אבל הסניף שלי זה שוק לוינסקי, קל. יש מבחר ענק של סלטים, חציל מטוגן בצורה שאשכרה טעימה, ורוטב לימון כבוש. לא, הוא לא מר. ומעל כל זה מונח סיגר תפו״א שמחזיר אותי לימי החתונות באשדוד.
לוינסקי 57, תל אביב

2. חוף יפו בסלעים והעיר העתיקה

זה הספוט שלי. למדתי ביפו אז בשבילי זה בית. זה מקום מושלם לעשות בו פריסטייל, להתבודד ולדבר עם אלוהים, לצייר, לכתוב. נעים לי שהחוף ממוקם כעקרון באזור מרכזי, ואולי כשאחזור לטיול על החוף אפגוש פנים מוכרות – אבל על הסלעים שקט לי. גג יושב עוד מישהו לידי לעשן נרגילה, כל אחד בשקט שלו. אחרי זה כיף ללכת לטייל באזור האמפי, בסמטאות המזלות, ליד הכנסיה. זה אזור שמרגיש מוטען בתקופה ומעורבב בין הסטוריה, נוסטלגיה ובין דוכני תירס וצמידים.

3. קפליקס שוק לוינסקי

בתור מכורה של ממש לקפה, בעיר של קפה שרובו חמוץ ומשאיר טעם רע פה (תחליפו כבר את הספקים), יש מקום אחד שהוא פשוט הכי טוב, וזה הקפליקס . תמיד מחמיאים לי שם על הקעקועים, יש מזגן, אפשר להסתתר שם לקצת במהלך היום.
מרחביה 6 תל אביב

4. תחנת סבידור מרכז

בשבילי זו תחנת חופש. שם לקחתי לראשונה את 480 לירושלים, היישר אל החבר האימו שהיה לי באותה התקופה, ומאז התאהבתי בתחנה הזאת. יש משהו כל כך ניטרלי בה – ניטרלי מדעות, מפנים מוכרות, מהכל כזה. כל אחד רק רוצה לנסוע לאן שהוא צריך. גם הבנייה שם משעשעת – שליש אתר בנייה, שליש מבנה ברוטיליסטי, ושליש מנסה להראות ״מחודש״. אני חיה על קו תל אביב – ירושלים כבר שנתיים, ככה שיוצא לי לבקר בה לפחות כמה פעמים בשבוע. מתוך הסקרנות שלי, הגעתי אליה כמה פעמים בכל מיני שעות לא שעות, ותמיד הופתעתי מהממצאים. פעם, למשל, הגעתי בארבע וחצי בבוקר הייתה שם ישיבה של חרדים עם נערים רוסים שיכורים, כל אחד בשפה אחרת, כולם צועקים, ואיכשהו שמחים ממש. מעבר לזה שהבית קפה בתחנת רכבת מגיש אחלה כריכים משביעים, ואם פספסתי את הרכבת – אז תמיד יש אוטובוס.

5. ג׳סמינו

זה חרוש אבל אי אפשר לא לציין. מול הרחבה של הר סיני, ליד אחד העם, בין כל העסקים היוקרתיים נמצא תא הקבבים הקטן הזה. אחוז הגברים שואף ל-100%, פעם אחת בחיים לא קראו לי בשם שלי כמו שצריך, אבל זה לא מנע ממני להזמין את הפיתה קבבים עם המון עגבניות שרופות, ולעמוד שם על תקן האפליה המתקנת. המקום הזה תמיד פתוח בשעות שצריך אותו, לפני משמרת שאין זמן לאכול באמת, אחרי המשמרת שדווקא יש חצי שעה עד שהאוטובוס יגיע, סתם לשבת עם חבר ולדבר, לסיים דייט מוצלח, או לבכות על דייט גרוע – פשוט מקום שמתאים להכל. היו תקופות שאכלתי שם 4-5 פעמים בשבוע.
אלנבי 99, תל אביב

מקום שצריך לשפר בעיר

פארק המסילה. אני כותבת את זה מתוך אהבה, ובגלל שאני שם הרבה, אז אכפת לי. נתחיל מזה שזה לא פארק, אלא מסדרון. פעם מדדתי בכמה דק אני הולכת את כולו וזה היה בול 6. מעבר לזה, אני באמת מבינה את המשמעות ההיסטורית של המסילה, אבל אי אפשר לחיות ככה, שכל העסקים על צד שביל האופניים. כמות התאונות ביום היא ענקית, ואף אחד לא נהנה. תבנו מתחם בלי שביל, תבנו גשר, תצבעו חלק, אבל זה פשוט בלתי נסבל. התלונה האחרונה בנושא היא המחסור בשירותים, או שירותים מסריחים ברמות שיש. בתור מקום שמתיימר להיות אליטיסטי (למרות שמדובר בעשר דקות בלבד מהתחנה המרכזית), לא הגיוני שהשירותים כל כך מסריחים, וחוץ מהאזור התדר הם גם לא קיימים. דווקא באזור כזה ישנה ציפייה גדולה שהכל יהיה ברמה מסוימת, אבל הריח, ושאריות השתן, זו פשוט מבאס רצח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של אופק אדנק בתדר.

איזו יצירה נתנה לך כוח או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"בשבח הדעה הרעה על עצמך" של ויסלבה שימבורסקה. את הספר של שימבורסקה קיבלתי מיהודית האיש ז״ל, שעבדה בתיכון שלמדתי בו. לא פתחתי אותו משום מה עד המוות שלה. כשהיא נפטרה, פתחתי את הספר והייתה שם הקדשה אישית ואת השיר הזה. הוא מרגיע אותי ומחזיר אותי למקום – אין דבר חייתי יותר ממצפון נקי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
עמותת המכללה. לא כת המין לשעבר – אלו שמוציאות מהמעגלים האלו ברגישות ואנושיות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?
שימי בן יעקב, מעצבת האופנה והבעלים של mishimono. למי שמחפשת בגדים בגזרות לכל הגופים, בדים טובים ותחושה יוקרתית. 

מה יהיה?
אני חושבת שדברים יתייצבו בסוף. הם לא יחזרו לעבר – אלא נצטרך להבין איך לחיות עם הטכנולוגיה, ההרס והחורבן, הקיצוניות, תרבות ההרדמה והפלסטיק – ולאו דווקא רק בפנים, כשברי הכלי. אנחנו עוברים תקופה אבולוציונית על ספידים. עד לפני תקופה היינו מהקוף אל האדם, היום אנחנו מהאדם אל הסייבורג. זה מלחיץ, אבל בו זמנית גם די מגניב. אני חושבת שכל עוד בני אדם יבינו כולם שהם אנשים מורכבים, עדיין אנושיים, לא רק דמויות על הלוח, שכל אחד הגיע עם מטרה קטנה לפה, קצת אמונה נשגבת, שיש הבדל בין צדדים בפוליטיקה לבין להיות אחלה בן אדם – יהיה יותר טוב. או לפחות פחות לבד.