לאפה של גייז ומסיבות מושלמות של כיתה ד'. העיר של דוד ורטהיים

1. 1984

מסיבות 1984 של צח זמרוני וטל ארגמן הן אחד הליינים הוותיקים בארץ, עם מסיבות אייטיז ומסיבות כיתה ד' במיקומים שונים בעיר. הלוקיישן האהוב עליי הוא האוזן, מול הסנטר. זו המסיבה היחידה בעיר ששומרת על פאסון ומתחזקת אצלי געגוע רבעוני בתאריכים משתנים, ומנגד תולה את הפאסון בכניסה עם המעילים. משהו ברב-גילאיות, בתמהיל הסטרייט-פריינדלי, שלפעמים תמהוני במידה, וברחבת המעשנים הגותית מייצר כל פעם מחדש את הקוקטייל האידיאלי. תקראו לו לונג איילנד או דאקירי תות. אגב, לליין הזה קמו בשנים האחרונות לא מעט חקיינים, גם בפריפריה, מה שאומר שהייתה לו גם שליחות – להוציא את האייטיז מהארון. אבל 1984 יש רק אחד. שימשיכו לחלום.
האוזן, המלך ג'ורג' 48

2. גודנס

זו המסעדה בלב קינג ג'ורג' שהתחילה בכלל כשווארמייה הטבעונית הראשונה, אי שם באמצע העשור הקודם, עוד לפני שכל מדף בסופר וכל מסעדה קראו לעצמם טבעוניים. מודה שמסיבות נפוטיסטיות של קרבה לבעלים קיבלתי משם בעיקר משלוחים חינם, אבל השווארמה בטורטיה – "טורטיה", בואו, מדובר בלאפה של גייז – הייתה אחד הדברים הכי טעימים. גם הצ'יפס. ויש משהו בתחושה שאתה גם אוכל טרי וגם לא רצחת כבשה תועה בשביל זה. זה כשלעצמו מכפיל טעם. חוץ מזה, הילד מת על השייקים שם, וגם על ההמבורגר, ותחליף לשביעות רצון של ילד קטן עוד לא ברא השטן. חבל שנסגר. היה מוסד.
הייתה ברחוב המלך ג'ורג' 32, אבל לצערנו המסעדה נסגרה

3. ג'ונו

בר היין מהראשונים בצפון הישן, עוד הרבה לפני שהמושג הפך למאוס כל כך. הג'ונו הוא בכלל בית קפה עם חצר קטנה, והוא היה הקפה הבית שלי בעשור הראשון מחוץ לגבולות תל אביב המנדטורית – צפונית לבן גוריון. מעבר לזה שהוא מסמל שלב חשוב בהתברגנות שלי, ולטעמי של כל אזרח שחצה את הגבול בדרכו הצפויה לעבר הירקון, הוא הכיר לי את הפינו גריג'ו שמלווה אותי עד היום. והוא הקפה היחיד בעיר שמעניק עדיין מדי יום ליושביו בכיכר מילאנו את המתנה הגדולה מכל: היכולת להתנשא מעל הזוריק השכן ויושביו – מנהלות סושיאל ויועצים פוליטיים לא בררנים.
דה האז 1

4. קארפה דיאם ז"ל

לא רבים זוכרים, אבל רבים כן, שפעם היו בישראל חיי לילה גאים נורמליים שלא כללו רק מסיבות. זה היה לפני המלחמות, בטח לפני החפירות, בשנים שבהן תל אביב התמלאה תיירים משתאים וכשלדייטינג הגאה קראו אטרף. המקום, ששכן בפינת נחלת בנימין ומונטיפיורי, היה במשך כמה שנים תחנת חובה ביציאה שכללה תחנות היסטוריות נוספות כמו האאוט, מינוס 1, הבר הלסבי המיתולוגי מינרווה ועוד כמה. איזו תקופה זאת הייתה. חבר היה חבר, גם אם ללילה אחד. מדורת שבט אמיתית, לפני שהקהילה התפצלה לתתי-זרמים וכל הקשת הלהט"בית הייתה יוצאת למקום אחד.
היה במונטיפיורי 17, מנוחתו עדן, או גיהנום, תלוי את מי שואלים

5. גוצ'ה רמת החיל

ללא ספק הבחירה שמייצגת יותר מהכול את היציאה שלי מתל אביב. נתחיל במיקום: אין שום דבר טוב ברמת החיל, ושום דבר טוב כמעט לא יוצא ממנה. יחד עם זאת, יש משהו בתפריט הוותיק, בצוות הברמנים היעיל וכן, גם במיקום ה"תעשייתי", שמחייב אותך להתמקד ולהתמסר לארוחה. מומלץ במיוחד לגרושים סבב ב' משיכון דן, אפקה, צהלה ושכונות לא סקסיות נוספות באזור, שמחפשים מקום קרוב לדייטים תכליתיים.
הברזל 7

מקום לא אהוב בעיר (זהירות, שבירת מיתוס לפניכם):

להיות תל אביבי אמיתי זה לתעב עד העצם מקומות איקוניים, והעיר האהובה התברכה בלא מעט כאלה. לצערי אבחר רק באחד: טאיזו. המקום מספיק מוסד ובעל מעמד איקוני כדי שאפשר יהיה להגיד עליו את האמת. ממסעדה שיקית שהביאה את בשורת האוכל האסייתי המרתק של יובל בן נריה, המקום הפך בעיניי לסטקייה. הקהל: מחזיקי סיבוס עם יתרה וזוגות מקריית גת שרוצים לגוון ביום השנה שלהם. האוכל צעקני, השירות חובבני, והווייב מבחינתי רחוק מהשיק שהיה שם פעם. רק המחירים נשארו בשמיים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מתבייש להגיד, אבל רק השבוע גיליתי את השירים של ויסלבה שימבורסקה. אחד מהם – לא אספר איזה – פתח לי את הלב והוציא דמעות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
גיליתי באיחור את "נשות הציד" בנטפליקס. מי היה מאמין ששחקנית אחת – מאלין אקרמן המהממת – מסוגלת גם להחזיק סדרה כיפית כזאת וגם להנחות אירוויזיון. הלוואי שיהיו עוד עונות בהקדם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שיעזור להחליף את קואליציית ציר הרשע ששולטת היום בישראל. החל מחלוקת פליירים בבתי כנסת ועד סיוע משפטי בתביעות השתקה.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
הבעלים של הבר וחצי לגייז שנשארו בעיר הזאת. חסידי אומות עולם.

מה יהיה?
חרא, אבל אין באמת חלופות אחרות.