עדי עיני ישר (39) היא אדריכלית (תעקבו אחריה דחוף, אתם לא תתחרטו), שותפה וראש סטודיו לתכנון בישר אדריכלים, ומובילה גם את קבוצת Y/LAB, שמפתחת כלים מבוססי בינה מלאכותית ואוטומציה לעבודה האדריכלית, "כדי להשאיר את הפוקוס האדריכלי במחשבה ובתכנון". במקביל היא מנחה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, שבה גם למדה, ורואה באדריכל איש תרבות שמושפע מהעיר ומהחברה וגם לוקח חלק בעיצובן. היא נשואה לאדריכל אבנר ישר ומגדלת איתו ארבעה ילדים: רפאל ואורי, ילדיהם המשותפים, ועמרי ושאלימר, ילדיו מנישואיו לרונית אלקבץ ז"ל. עדי עוסקת רבות גם ברישום, ובימים אלה עובדת על תערוכה חדשה.
>> הפלאפל הטוב בארץ וקפה עם אופי דרום אמריקאי. העיר של עמרי שטח
>> מסיבות שכונה אפלות ופסיפסים עם סיפור. זאת העיר של רון מרקל
>> שש וחצי דקות למים ופינה קבועה לכתוב. העיר של נגה גולדרינג

1. חוד המחט

כשהילדים רק נולדו הייתי מגיעה לחוד המחט לחפש תקליטים נוסטלגיים של פעם. כנראה שילדים חדשים מעוררים געגוע לדברים ישנים. מאז הוא הפך לחלק מהיומיום שלי, מהסוג של המקומות שמרגישים קצת כמו בית. אפשר להגיע לפגישת עבודה בבוקר, לחזור לפיצה עם המשפחה אחר הצהריים ולסיים בדרינק בערב. חוד המחט הוא בית קפה וחנות תקליטים מצוינת, ובערבים מגיח דון פינצי עם הפיצה הנפוליטנית שהיא מבחינתי הכי טובה בארץ. פעם בחודש מצטרפים גם ערבי הפריסטייל של One Mic ומכניסים למקום אנרגיה אחרת לגמרי. יותר מהכול אני אוהבת את הרוח שלו. הוא קטן, לא מתאמץ ולא עושה עניין מעצמו, ובכל זאת יש בו כל מה שאני אוהבת: מוזיקה, אוכל, אנשים וספונטניות. בשבילי זו תל אביב במיטבה.
דיזנגוף 225

2. One Sixty Nine

בין דוכן פיצוחים למספרה בדיזנגוף מסתתרת חנות בגדי מעצבים קטנה שגורמת לי לכמה דקות להרגיש שנחתתי באירופה. למי שבאמת אוהב אופנה יש שם סלקציה משובחת ומתחדשת, היישר מהשואורומים החמים: סימון רושה, אהובתי, קום דה גרסון ועוד, עם גזרות מעולות ופריטים שלא רואים בכל מקום. שווה לעבור בדיזנגוף ולשטוף את העיניים בחלון הראווה, ולחובבי הז'אנר האמיצים כדאי לקבוע פגישה. לא זול, אבל לא כל החלטה בחיים צריכה להיות אחראית.
דיזנגוף 169

3. תבליני נעמה

את תבליני נעמה הכרתי דרך סבתא ואמא שלי. כשהייתי קטנה הייתי מצטרפת אליהן מדי פעם לסיבוב הצטיידות, והיום אמא שלי עדיין מגיעה לשם ואני בעיקר נהנית מהשלל. החנות המשפחתית התחילה בשנות ה-60 כדוכן קטן של תבלינים עיראקיים. מאז היא גדלה ואפשר למצוא בה תבלינים ותערובות ממטבחים שונים, אבל הלב נשאר עיראקי. להגיד שאני מבשלת על בסיס יומי יהיה שקר גס, אבל תבלינים אני דווקא לוקחת ברצינות. מעבר לאיכות, אני אוהבת שלא צריך להגיע עם רשימת תבלינים מדויקת. אפשר פשוט להגיד שרוצים תערובת לטבית או כל תערובת אחרת, והם טוחנים ומערבבים אותה במקום. אם כבר החלטתם לבשל משהו אמיתי, הייתי מתחילה שם. לפחות התבלינים יהיו כמו שצריך.
המבשר 4, שוק התקווה

4. כיכר בזל

כיכר בזל היא קצת כמו הפסקה באמצע העיר. רחבה בלי יותר מדי, שבה הילדים יכולים להתרוצץ ולפרוק אנרגיה והמבוגרים לחפש מה לעשות עם עצמם. מסביב יש מכולת, חנות תכשיטים ישנה, חנות כלי עבודה, חומוס ליד סושי, חנות מעצבים ליד חנות יד שנייה, קפה טוב וגם קפה ממש לא טוב. קצת תל אביב של פעם עם הבלגן של היום. זה המקום של הפרלמנטים של המבוגרים בבוקר ושל חבורות שיושבות על קוקטייל בשישי אחר הצהריים. אני אוהבת שלא לגמרי ברור מה אמורים לעשות שם. אפשר לשבת, לשחק, לשתות משהו, לעבור לרגע או להיתקע שעה. לפעמים, כשלא מחליטים בשביל אנשים מה צריך לקרות במקום, מתחילים לקרות בו הדברים הכי מעניינים.

5. נטע אטלסוביץ' פילאטיס

נטע ואני היינו חברות ילדות, ואז לא התראינו כמעט 20 שנה. כשנפגשנו שוב הכרנו אחת את השנייה מחדש. נטע, שהייתה רקדנית במשך שנים, הפכה למורה מופלאה לפילאטיס, ובסיבוב השני של החברות שלנו גילתה לי את הסוד הכמוס שאפשר להתאמן בשכיבה ואפילו לצאת מזה עם רגליים חזקות. הסטודיו שלה נמצא בבית מלא אור שיושב ממש על כיכר סוזן דלל, עם נווה צדק בחלונות וריח המאפים של דלאל באוויר. נטע מלמדת כמו רקדנית, ואיכשהו תוך כדי שיעור גם אני מתחילה להרגיש קצת כזאת. האמת היא שלא הייתי שם כבר יותר מדי זמן. נטע ממי, תפתחי יומן.
כיכר סוזן דלל, נווה צדק

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

רחבת הבימה בקיץ. משטח לבן ובוהק, כמעט בלי טיפת צל, שהופך את אחת הכיכרות המרכזיות בעיר למקום שצריך פשוט לשרוד את הדרך מצד אחד שלו לשני. בכל פעם שאני עוברת שם בצהריים אני תוהה מחדש איך בעיר שבה הקיץ נמשך יותר מחצי שנה, קצת צל עדיין נחשב לבונוס.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"20&20: עדשה משלה" במוזיאון אנו היא תערוכת צילום שזכורה לי במיוחד. לפני כל הסיפור שמאחוריה, בואו נתחיל מזה שהיו בה צילומים פשוט טובים של צלמות מהשורה הראשונה, מהסוג שלא זוכים לראות כל יום. התערוכה מפגישה בין 20 נשים חלוצות בתחום הצילום, שפעלו בין שתי מלחמות העולם, לבין 20 צלמות עכשוויות, ויוצרת ביניהן דיאלוג שחוצה כמעט מאה שנה. הנשים האלה הקימו סטודיואים משלהן, התפרנסו בכוחות עצמן ופרצו דרך בצילום, באופנה ובפרסום בתקופה שבה האפשרויות לנשים היו מצומצמות בהרבה. דווקא עכשיו, המפגש בין נשים שיצרו בתקופות של מלחמות ושינויים עצומים לבין יוצרות שפועלות היום נותן תחושה חזקה של כוח, המשכיות ויצירה שמחזיקה מעמד גם בתוך הכאוס.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו. קודם כול, זה ספר יפהפה. נתקלתי בו עוד לפני שהתחלתי ללמוד אדריכלות, ומאז אני חוזרת אליו מדי פעם. הוא בנוי כשיחה בין מרקו פולו לקובלאי חאן, שבה מתוארות ערים דמיוניות, שכל אחת מהן חושפת מציאות אחרת. זה לא בהכרח ספר של תקווה, אלא ספר על דמיון, השראה ונקודות מבט. על האפשרות להסתכל על המוכר בדרך חדשה ולגלות בו עולמות ואפשרויות שלא ראינו קודם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
העיר הזו מלאה בשפע ובתנועה מתמדת של מעברי דירות, מה שמשאיר לא מעט רהיטים ומוצרי חשמל מעולים בלי כתובת. עמותת "מיד ליעד" מגיעה עד הבית או המשרד, אוספת אותם ומעבירה ישירות למי שבאמת צריך. יש משהו יפה בלסגור מעגלים מתוך השפע שכבר קיים, ובידיעה שכל אחד יכול לעזור בפשטות.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
לבעלי העסקים הקטנים בעיר. איך אתם מחזיקים מעמד זה פשוט נשגב מבינתי. אחרי קורונה, הפגנות, מלחמה ומצב רוח לאומי שפוף, קיבלתם גם אתר בנייה אחד ענק עם חפירות, אבק ומדרכות חסומות. ולמרות הכול, אתם פותחים את הדלת כל בוקר, משקיעים את הלב וממשיכים להאמין בעיר הזאת. אופטימיות חסרת תקנה או סתם עקשנות מבורכת, מגיע לכם כל הפרגון שבעולם. אתם הנשמה האמיתית של תל אביב.

מה יהיה?
יהיה מה שנעשה שיהיה. לא הכול בידיים שלנו, אבל מספיק דברים כן.

• העיר שלי