בעולם הקולינריה המקומי יש לא מעט פרות קדושות, אבל כל עוד אנחנו חיים (עדיין) במדינה דמוקרטית ולרגל ראש השנה המתקרב - גם אותן מותר לנו לשחוט. והפעם: מתן שרון על מנת אוכל הרחוב הכי לא משביעה, שהיא במקרה גם מאכל לאומי שלא מצליח להגן על עצמו אפילו בשיר ההלל שנכתב לו
"ולנו יש פלאפל", זימר ניסים גרמה ב-1992. למעשה, שיר הפלאפל נכתב על ידי דן אלמגור עוד בשנות ה-50, במסגרת חגיגות עשור למדינת ישראל, ודי עזר לקבע את הפלאפל כמאכל הלאומי שלנו. השיר נוטף גאוות שמן שמתרברבת בפלאפל הישראלי (או בעצם, התימני) אל מול כל מאכלי העולם. אבל לי? לי זה תמיד נשמע המשפט התבוסתני ביותר בעולם. לאיטלקים יש מקרוני, לאוסטרים בווינה יש שניצל טעים, ולנו יש פלאפל. וגם הוא לא באמת שלנו.
הגאווה הלאומית חלפה מעלי לאורך השנים, ודי נמנעתי מהמסורת המקומית להיתחרע על מנת פלאפל. זה לא שלא אכלתי את המזון, כי כדורי פלאפל הם ליווי מושלם לכל מנת חומוס, ותכלס, פלאפל זה תוספת משמחת לכמעט כל ארוחה אפשרית (וזה עוד מבלי לדבר על הפלאפל הממולא של אל קאלחה). כדורי הפלאפל הם באמת יציר פלא מטוגן, אבל אני אגיד לכם מה הם לא – מילוי לגיטימי לפיתה. חלאס, מה זו הבדיחה הזו מנת פלאפל?
קודם כל בואו נתחיל מהמובן מאליו: אין שום סיכוי שמנת פלאפל תשביע אתכם, ואם כן, אז לכו תאכלו כבר סלט בפיתה. מה ההבדל? הרי גם ככה חוץ מ-2 או 3 ביסים ראשונים, הכדורים חוזרים לצורתם המקורית בתוך הפיתה, והופכים בחזרה לעוד עיסת חומוס מטוגן. הקראנץ שכביכול נותן יתרון לפלאפל מתמוגג מהר, ואז נשארים עם פיתה שמלאה בתוספות. ופיתה שמלאה בתוספות יכולה להיות הרבה דברים, אבל משביעה היא לא. לכל היותר היא סוגרת פינה.
שנית, יש את כל העניין הזה עם המחיר. נכון, הכל התייקר, בטח בעולמות האוכל, אבל הפלאפל היה אמור להיות מוצר הצריכה הבסיסי האחרון שלנו, וסיבוב קטן בוולט מזכיר שטווח המחירים החדש נע בין 20 ל-30 פלוס ש"ח עבור מנה של כלום ושום דבר. פלאפל צריך לעלות 15 שקל לכל היותר, וגם זה מוגזם. לא שילמתי על מנת פלאפל בחיי, וגם לא אשלם – זה מסוג המזונות שהייתי מוכן לאכול רק חינם. עכשיו, כשהמחיר עלה, זה על אחת כמה וכמה עוד יותר לא שווה.
ובסוף הבעיה העיקרית במנת פלאפל היא שמול כל שאר האופציות, היא פשוט לא שווה כלום. אתם יכולים להלל את הכדורים והביס והעמבה כמה שתרצו, אבל לא נראה לי שזו גבעה ששווה למות עליה. אפילו דן אלמגור – מלך הפלאפל המקורי – התקשה להגן עליו בשיר ההוא. "וגם צרבת אפשר פה לקבל, מפלאפל" הוסיף בשיר המקורי. וזה עוד מאדם שניסה להלל אותו.
ב-2010, אלמגור חזר אל השיר המקורי וניסה להוסיף בית חדש שעונה על גל אוכל הרחוב שכבר הציף את ישראל, ושינה את מעמדו של הפלאפל. הוא מזכיר שאת השיר כתב לפני הרבה שנים, ושמאז בכל פינה ברחוב אפשר למצוא פיתויי אוכל נהדרים – "קרפים, ראפים, שישקבב/ שווארמה בתוך לאפה, ירושלמי מעורב/ המבורגר והוט דוג". וזה רק חלק. בסוף הוא מקנח עם "אך אין כמו הפלאפל", אבל אני עדיין תקוע ברשימה מעוררת התיאבון שהגיעה לפני.
נמאס מהתבוסתנות הזו. מגיע לנו אוכל לאומי יותר מעורר תיאבון, יותר משביע וכזה שלא ירגיש מובס מול המבורגר, שווארמה, שישקבב ואפילו, לפעמים, הוט דוג. מגיע לנו שיר הלל לאוכל לאומי שלא מדבר על הצרבת שתבוא אחרי. מגיעה לנו פיתה עם מילוי מרכזי, רצוי בשרי, שמצליח למלא את הבטן ליותר מחמש דקות. מגיע לנו להפסיק להסתפק בפלאפל תימני/מצרי/סורי/צ'רקסי/כל כך לא ישראלי – ולאכול אוכל רחוב טוב.