שבוע לפני פתיחת שערי הפסטיבל, הצטרפנו לצוות ההקמה של אינדינגב
מדי שנה אחרי יום כיפור מגיע הגרעין הקשה של אינדינגב לשטח ריק בחבל אשכול כדי להקים את הבית של סצנת האינדי הישראלית זה 12 שנה. ירדנו דרומה כדי להבין מה גורם לאנשים נורמליים לוותר על חודש מהחיים שלהם כל שנה ואיך שומרים על אינדינגב רלוונטי גם היום
"פרפר לא יכול להגיד שהוא אפקט הפרפר", אומר תום גל (פוש), מהגרעין המייסד של אינדינגב, בעודו מסתובב עם עוד כ־30 אנשים בשטח שעתיד להפוך בעוד כשבוע בפעם ה־12 לבית עבור אלפי אנשים. אם בשנים קודמות לפני כל פסטיבל עוד ריחפה באוויר השאלה אם הוא יצליח לשרוד עוד שנה, עכשיו מקומו כבר מובטח. תשובתו של פוש לגבי ההשפעה של אינדינגב על הסצנה מגלה משהו לגבי האופן שבו מארגני הפסטיבל, שהפכו למעצבים הלכה למעשה של האינדי הישראלי, מביטים ממרחק הזמן על הסיפור: מפסטיבל שולי בסצנה קטנה לאחד מאירועי התרבות הכי מדוברים בישראל, שכל הזמן שומר על אופי עצמאי.
השנה מרחפת שאלה נוספת: מה מקומו של אינדינגב בסצנה, חודש אחרי פסטיבל מטאור שהביא כמה שמות גדולים מחו"ל ואמנים מרכזיים מהסצנה המקומית שלא מופיעים השנה בפסטיבל הוותיק. "אני לא חושב שיש לנו מה לתרום לדיון הזה", פוש נזהר בלשונו, כשהוא מתייחס גם לביקורת שספג הפסטיבל החדש מחלקים בתקשורת ובקהל בגין בעיות לוגיסטיות שהעיבו על החוויה עבור לא מעט אנשים. "כל השנים אנחנו אומרים שטוב שיש כמה שיותר פסטיבלים ואירועים. אמרתי לערן (אריאלי, מחברת נרנג'ה שהפיקה את מטאור – ע"ס) בהצלחה. לא חושב שזה הוגן שאחרי 12 שנה נחלק ציונים". בשנת הבת מצווה שלו, אינדינגב הוא פרפר מודע לעצמו, אבל עדיין מעדיף להצטנע. הוא יודע מאיפה הוא בא.
חלומות תחת שמים זרועי כוכבים
בחבל אשכול שבנגב המערבי, מקום שבו המיתוס של להקת אלג'יר וגבריאל בלחסן עדיין פועם, בין השדות הפתוחים, איפה שאין זכר לבטון וכל מה שיש זה רקיע אינסופי, אין הרבה מה לעשות חוץ מלהסתכל על הכוכבים ולחלום. אינדינגב הוא במידה רבה תוצר של אותם חלומות – פסטיבל מוזיקה שהפך למסורת. גם אחרי כל כך הרבה זמן נראה שהעוסקים במלאכה צובטים את עצמם רק כדי לוודא שמה שחלמו ממשיך להתגשם במציאות.
עוד כתבות מעניינות:
ההופעות הכי טובות באינדינגב 2018
אינדינגב הוא סיפור הצלחה – אבל סצנת האינדי מתפרקת
הרגעים הבלתי נשכחים של הפסטיבל
כמדי שנה אחרי יום הכיפורים הם מגיעים מדרום וצפון אל השדות הפתוחים והמאובקים הסמוכים לקיבוץ גבולות, המקום שבו הזו את הפסטיבל לראשונה אסף קזדו (קיבוץ גבולות) ומתן נויפלד (מושב ישע), שאליהם הצטרף אסף בן דוד שלמד עם נויפלד בספיר. אחרי שחוו פסטיבל מוזיקה בחו"ל הם החליטו שגם הם רוצים. החברים נרתמו לרעיון. רעיון מאולתר ומופרך כל כך שכנראה חייב היה להתקיים – פסטיבל אינדי בנגב.
כמדי שנה במהלך שלושת השבועות הבאים בשטח, הם והגרעין הקשה, שבלעדיו הפסטיבל לא היה קיים, יזיעו בעבודת כפיים ויישנו מעט מדי, יחלמו ויהזו אותו מחדש, עד שיגיע המועד המיוחל ואלפי האנשים יגיעו לסופשבוע אחד ארוך של הופעות וחוויות שיכולות להתקיים רק שם. "הגרעין הקשה" של אינדינגב, חלקים גדולים ממנו נמצאים שם עוד משנתו הראשונה של הפסטיבל (שאירח אז אלף אנשים בלבד), הם אלה שבזכותם קמות הבמות, הגדרות, מיצגי האמנות, האישורים, הפרסומים ומה לא – אורגניזם חי ומתפקד שתכליתו להקים את הדבר, לפרק אותו ואז לחזור בשנה הבאה. פרטים רבים שמרכיבים שלם אחד גדול.
"זה כמו מילואים רק בלי כל השיט", מסביר בן דוד את הנעשה בשטח שכרגע מזכיר מוצב צה"לי, מסביבו מתרוצצים כ־30 אנשים. חלקם עוסקים בפריסת הגדרות והציליות מסביב, חלקם עמלים בסדנה על מיצגי האמנות, חלקם בחמ"ל המאולתר שהוקם בבית הבוץ שבאתר ההיסטורי של מצפה גבולות, חלקם במטבח השטח המפואר, דואגים לארוחות חמות (כולל פריקסה מהחלומות). תום בן בסט (המכונה בוצ'קו), מנהל המטבח, מנסה להסביר איך הדבר הזה נמשך כבר 12 שנים. "אנשים מחכים לזה כל השנה, עוזבים עבודות, מתפטרים, יודעים שיש את החודש הזה בשנה באינדינגב". הוא חושב רגע ומוסיף: "זה כמו שתטוס להודו – תבוא תיתן חודש באינדינגב, תיטהר ותחזור למציאות. תתנתק מכל מה שאתה עושה בחיים שלך, קאט ואתה יוצא מפה חדש". בן בסט עזב עבודה בהידרופוניקה. "אמרתי לבוס 'בספטמבר אני נעלם לחודש' אז הוא אמר 'אם אתה עוזב אתה מפוטר'. אמרתי סבבה, לא חשבתי פעמיים בכלל".
זאת לא שגרה קלה. יום העבודה מתחיל בארוחת בוקר בשבע בבוקר ומסתיים ברוב טקס עם סיגריה מול השמש השוקעת. אחר כך זמן ארוחת הערב, ורבים גם ממשיכים לעבוד בשעות שאחרי. כיאה להקמה של פסטיבל מוזיקה, במשך כל היום בוקעת מוזיקה ממערכת סאונד מאולתרת. היא מפסיקה לעבוד רק בשעות הלילה, אז יש זמן לשבת מול המדורה ולהירגע. "ברגיל שלי אני מתפרנס יותר טוב", מסביר אריאל, גם הוא בצוות המטבח זה ארבע שנים ומנהל במה בפסטיבל, "אבל יש פה משהו שהוא אחר, תראה – רוב הצוות נשאר מאוד אורגני. מגיעים אנשים חדשים אבל בחודש שאנחנו פה זה 30 איש וכל אחד יש לו הדמות שלו. זאת קהילה קטנה".
בן דוד מוסיף: "כל אחד לוקח פה קצת פחות ממה שהוא צריך לקחת, גם הצוות וגם אנחנו. אם לא היינו מאלתרים לא היה לזה סיכוי, אבל זה גם יוצר מתיחויות וקשיים". דוגמה חיה לכך עולה במהלך דיון בארוחת הערב. רעיון למיצג אמנותי מעלה את הצורך בסאבוופר. אם בהפקה גדולה יותר היו שוכרים את הפריט וסוגרים עניין, כאן הסיפור קצת שונה – מתחילים בסבב טלפונים, עד שמוצאים סאב שאפשר להשאיל ממישהו. "אינדינגב הוא משימה שמרחפת באוויר וכולם באים לעשות אותה", אומר קזדו, ניחוח סוציאליסטי משהו בדבריו, בכל זאת קיבוצניק בן המקום. "זה לא שמנחיתים משימות, זה פשוט קורה. כל אחד עושה וכולם מתחלקים".
שומרים אמונים לפאבלות
"הרגע שבו התחלנו את ההקמה היה באמת רגע אדיר", מספר בן דוד. "ביום ראשון אחרי כיפור אנחנו מגיעים לשטח, מתיישבים ומישהו שם מוזיקה, כאילו בלחיצה אחת על הטייפ התחלנו מהנקודה שבה הפסקנו בשנה שעברה. אותם אנשים, אותה רשת, יש בזה משהו מאוד חזק". היום ההמשכיות של אינדינגב היא כמעט עובדה מוגמרת, אבל עד לשנתו העשירית, כפסטיבל שמארגניו טוענים שמבוסס כלכלית בעיקר על מכירת כרטיסים, הקיום שלו היה מוטל מדי שנה בספק. גם היום, כשהפסטיבל הוא יקיר הסצנה ואף מתקיים איתה בסימביוזה, זה לא עסק פשוט. "לצד כל הזוהר שאנחנו רוחצים בו, יש לזה מחיר", מעיר תום פוש. "זה דורש מאיתנו הרבה שעות שינה ותורם המון סטרס והמון אי ודאות גם בנושא הכלכלי. לך תדע באיזו סיטואציה תסיים".
"עד לפני שנתיים תמיד הייתה עולה השאלה – יהיה אינדי גם בשנה הבאה?", אומר בוצ'קו. "זה תמיד יכול לקרוס אם מישהו פה עוזב. כולם רתומים לזה". ב־2011, לקראת שנתו החמישית של הפסטיבל, החל מתן נויפלד, ששינה מאז את שמו לנתן, בתהליך חזרה בתשובה. התהליך של נויפלד, אחד המייסדים וההוגים של אינדינגב, היה זעזוע מסוים, אבל הוא הצליח לשלב את עצמו מחדש בפסטיבל, בהקמה של מתחם דמוי אוהל שבת, סובלנות הדדית של שני עולמות שלרוב מתנגשים זה בזה במציאות הישראלית. "מן הסתם זה עשה הרבה שינויים", אומר בן דוד. "נתן הוא אחד האנשים היסודיים שאני מכיר. גם הקטע של התשובה – אין אמצע, הוא שם עד הסוף, ולמרות שהוא כל כך בעניין שלו הוא עדיין מוצא את הדרך לשמור את זה ביחד ולקחת חלק". תום פוש מוסיף שהוא "עדיין קורא לו סנצ'ו. אני אוהב את זה שיש משהו שמשבש את העולם, לאו דווקא החילוני, אבל משהו שהוא לא רק בפיזיות ובחומר".
לב לבו של מתחם ההקמות, חוץ מהמטבח כמובן, הוא הסדנה שמנוהלת על ידי תום גל (לא תום פוש, תום גל השני), בן קיבוץ ניר יצחק, גם הוא באינדינגב מההתחלה. זה המקום שבו ההזיות לגבי התפאורה קורמות עור וגידים. עכשיו הכל מלא בפחי צבע, חפצים שהושלכו בשדות ודברים שהיו מוצאים את עצמם בזבל ללא מוח שיחשוב שאפשר לעשות איתם משהו יצירתי. "הכל מגיע מהאזור, זה על סף האידיאולוגיה. 99 אחוז זה שאריות מהשדות. אנחנו עושים את הסיבוב שלנו, מדמיינים, ואז יש את הדחף ליצור להגיד משהו באזור הזה". החשיבות להגיד משהו באזור שבו גדלו ("הפאבלות" כפי שמכנה תום פוש את הקיבוצים והמושבים), אזור מנומנם בשאר ימות השנה, הופכות במידה רבה את אינדינגב למה שהוא. "יש איזה רחש בסביבה כשמגיע האינדינגב ואנשים מתחילים להוציא את הראש", אומר בוצ'קו, שגדל בקיבוץ צאלים. בתי האירוח בקיבוצים ובמושבים מסביב זוכים לשעתם היפה וגם מעלים מחירים. "אנחנו תמיד מתווכחים איתם על זה", מעיר בן דוד בחיוך.
"אנחנו לא היפים"
האם אינדינגב הוא עדיין מפעל קטן ועצמאי של "הגרעין הקשה" או ארגון שמנצח על סצנה שלמה שהתפתחה תחת כנפיו? לאן עוד אפשר לקחת פסטיבל שבשנותיו הראשונות היה במידה רבה "סופ"ש גיבוש לסצנת השוליים הישראלית", במילותיו של תום גל, והפך לאירוע על סף המיינסטרים? המתחם החדש שיוקם השנה – "אדמה" – רומז שהחיבור לשטח עדיין חזק. "רצינו להכניס את היומיום לאירוע", אומר תום פוש, "להכניס את אינדינגב לתוך המציאות או להכניס את המציאות לתוך אינדינגב, להתחבר למציאות, להביא דברים מחיי היום שלנו ושל השכנים שלנו לידי ביטוי".
המתחם יארח דמויות וארגונים מרחבי קשת האקטיביזם החברתי כמו לובי 99, עו"ד ברק כהן, פעילות למען זכויות האישה במגזר הבדואי ופעילים פלסטינים שפועלים לקדם פתרון לסכסוך בדרכים של אי אלימות. מהשיחות בין המארגנים הם הגיעו למסקנה ש"אלה דברים שצריך לתת להם ביטוי, לא מתוך הפגנה או התרסה או ממקום פוליטי אלא ממקום של מפגש". בתקופה של רשתות חברתיות, אולי מפגש הוא האינדי החדש. המארגנים מצדם מדברים על כך בזהירות, מבלי להיכנס לטרמינולוגיה. "הרבה לדבר על משהו שקורה בסגנון 'הפסטיבל הוא בסימן מחאה אזרחית' מקטין את הסיטואציה", אומר בן דוד, ומתעקש להוסיף ש"אנחנו לא היפים, זה משהו אחר". "יש באינדינגב משהו מאוד פרקטי", מחדדת ניבי יהלום, אחראית כוח האדם, שמצטרפת לשיחה. "מתוך הדבר הזה נוצרה חברות עמוקה בין אנשים, ויש פה הרבה רוח, אבל אולי פחות מדוברת". בימים שבהם כולם מדברים ולא עושים, יש בזה נחמה.