אינדינגב הוא סיפור הצלחה, אבל סצנת האינדי המקומית מפורקת

כמו כל סצנת אנדרגראונד מקומית, לאינדי הישראלי הייתה גרסה רומנטית משלו למרתפים טחובים. היה מועדון הפטיפון ברחוב יצחק שדה שהדיף ריח סמיך של זיעת פאנק דביקה אבל גם אירח אמני אנטי פולק כגון קימיה דוסון האמריקאית במטרה לפלרטט עם סוגים שונים של קהל אלטרנטיבי; הייתה "במה חדשה" – פלטפורמה אינטרנטית לאמנים מתחילים שבשעתה הייתה גדושה בנוער משורר שאילץ את עצמו לחרוז או להתפתל מילולית לקראת תא הווידויים המטהר יותר, ישראבלוג.

בין הרבה טקסטים על דימויי גוף וזימה צצו שם גם שירים מולחנים של אמנים כמו עמית ארז ורותם אור, שבהמשך הקליטו קאברים לאליוט סמית' וזחלו אל עבר תודעת האינדי; היה השרת העיוור – מוקד עלייה לרגל לכל מי שרצה לקרוא דברי ביקורת על אלבומים חדשים כמו זה של של הפה והטלפיים או לבנון; היו בלוגים עצמאיים כגון אטמי אוזניים והקונכייה; קול הקמפוס זרח בשמי הים התיכון כתחנת רדיו אלטרנטיבית שאין לה מתחרים; האמנים שאבו השראה מהרכבי חוצנים כמו קוקורוזי והקליטו שירים במקלחת עם גיטרה אקוסטית בת 40 ואביזרים שלא נועדו להפיק מוזיקה.

השקת "לצב8" בפטיפון 2002

עוד כתבות מעניינות:
ההופעות שחייבים לראות באינדינגב 2018
הרגעים הגדולים בתולדות הפסטיבל
אריק אבר מוציא אלבום בכורה מסקרן

העשור הראשון של שנות ה־2000 היה שייך ליודעי דבר. השמועות רצו דרך התעלות של סולסיק והתיעוד עלה בבלוג של יעל מאירי. הסצנה שקקה, לפחות בעיני עצמה, והדיווחים השוטפים והחדשות בתקשורת הפורמלית איחרו להגיע, כי מי שהיה בפנים ידע לבד מתי צ'רלי מגירה, פיסוק רחב, היהודונים, מאנקי סאן אוף א דונקי ו־n3 מופיעים. הזרועות של האינדי עטפו את כל מי שהצליח לעבור את תנאי הסף: להצטיין בניימדרופינג ולדעת שיש אלוהים אחד בשם ג'יימס מרפי ותורה אחת בשם Neon Bible שחייבים לרכוש. זה לא משנה אם עסקת באמביינט נויז, אם היית חלק ממקהלת גבעול או רק צפית מהצד בביצועי הגיטרה של תמר אפק – סביר שלא היה לך גרוש על הנשמה, אבל כן היה לך מקום בקהילה המדומיינת של האינדי, שהייתה מפוזרת כשם שהייתה סגורה. ובכל זאת הייתה קהילה.

בעשור השני של המילניום הנוכחי האינדי המלוכד יצא לגמלאות. הרבה מהפלטפורמות החברתיות והייעודיות נסגרו, מועדון הברזילי נעל את שעריו, הפטיפון הפך למועדון קווירי טבעוני בשם רוגטקה, וואלה! תרבות הפסיק לעסוק באלטרנטיב, לייבלים כמו פית/קית עצרו את הפעילות אחרי הרבה עבודה קשה ופסטיבלים, יוטיוב החליף את במה חדשה ואת סולסיק, הקבצים גוועו בעידן החדש של הסטרימינג, גבולות הז'אנרים נשחקו ופסטיבל אחד בשם אינדינגב קם במערב הנגב, 124 ק"מ ארוכים מתל אביב.

אלא שגם אז הכל היה נראה אחרת. בעלומיו היה אינדינגב פסטיבל אקספרימנטלי קטן ושאפתני שהניסיוניות שלו נקטעה עוד בפסטיבל הרביעי, אז הורחב לשלושה ימים וזכה לממד טקסי חזק. המוזיקה – שבפסטיבלים הראשונים הייתה לב העניין, בעיקר אם הייתה פוליטית והתייחסה למרחבי עזה הצמודים – כבר לא הייתה בשר האירוע; האירוע עצמו היה בשר האירוע.

"אינדינגב עשה שינוי רדיקלי במוזיקת האינדי הישראלית", אומר דויד פרץ, דמות מפתח בסצנה המקומית ואחד המופיעים הראשונים בפסטיבל. "הוא הוציא אותה מחדר השינה והוליד דור שלם של להקות שפועלות בז'אנר האינדינגב. עוד בפסטיבל הראשון אנשים עלו לבמה וראו שכל הקהל שעומד מולם על הרגליים, בשמש החמה, רב יותר מהקהל שראו בכל פלורנטין או פולקלה ביחד. מה שקרה הוא שכמעט מיידית כל אמן ולהקה שעלו לנגן האיצו את השירים ועשו כל שביכולתם כדי לתת איתם בראש. פתאום היה מרחב לרקוד, הייתה מערכת סאונד ענקית, הייתה פלטפורמה שאפשרה נגינת המנונים ומתיחת דגל עצמאי ברוחב רצועת עזה, ולא במקרה אני מדבר על רצועת עזה שכן אינדינגב היה בהתחלה פוליטי להפליא, הרקע לא היה רק שקיעה בסרטי הרקיע. אני זוכר נאומים פוליטיים לגמרי באינדינגב הראשון".

ומה קרה בשנים שלאחר מכן?

"זה היטשטש משנה לשנה שכן אינדינגב יצר ז'אנר מוזיקלי משל עצמו – מוזיקה שנשמעת נהדר בבמה של הפסטיבל אבל כמעט לא יכולה להתקיים בשאר ימות השנה. זה דבר אחד להעיף למאות צעירים את הראש במרחב המואר הזה, ודבר אחר לעשות את זה באוזןבר מול עשרה חברים. כך נוצר אופק מוזיקלי מדהים לשאוף אליו אבל הוא היה בלתי מושג עד שהופיעו כל הפסטיבלים דמויי אינדינגב. מה שהיה גדול באינדינגב הוא הדבר שהקטין את רוחב היריעה של המוזיקה, כי כבר בין הפסטיבל הראשון לשלישי הבנת שפתאום נפתח מירוץ תחרותי מי יקפיץ יותר את הקהל, כאילו זה הפקטור הכי חשוב בכל הסיפור. במקום להציג את הסצנה של השנה הנוכחית, אינדינגב יצר את הסצנה של השנה הנוכחית".

צילום: גוני ריסקין

שרון קנטור, עיתונאית, מוזיקאית ואושיה בתעשיית המוזיקה האלטרנטיבית הגיעה לתובנות דומות. "המציאות, גם האלטרנטיבית לכאורה, מיישרת קו עם תרבות האיוונטים שרומסת את חיי היומיום, את הרגעים הבלתי ניתנים לתיעוד, תיוג או הזמנה נחשקת ומקדמת את ה'אירועים'", היא אומרת. "זו פסיכוזה רחבה אבל צריך להתמקד בשאלה – איפה כל האלפים שממלאים את הפסטיבלים ביומיום? אולי הם לא אוהבים מוזיקה בכלל? אולי הם אוהבים רק שילובים כמו 'לוס כפרוס מארחים את חווה אלברשטיין'? אולי הם אוהבים רק את האירוע עצמו – את ההתקבצות, את המסיבה ואת היכולת להשוות חוויות עם עוד הרבה אנשים אחרים בזמן אמת ובדיעבד?".

מעמית ארז לסיקרט סי

האנומליה הזאת שמתרחשת מדי שנה במרחב המגודר של מצפה גבולות היא המקור לכך שסצנת האינדי עברה בעשור האחרון פסטיבליזציה. הרכבים שמנו שניים־חמישה מוזיקאים, ניגנו שירים קטנים והקשיבו לניק דרייק ולסנדי דני, עברו אבולוציה שנועדה להעמיד אותם בבמות הגדולות של הפסטיבל ולחסל באחת את מזעריות הקיום שלהם. עמית ארז הפך לעמית ארז והסיקרט סי – להקה מתוזמרת וגדולה שהתאימה בדיוק לגודל של במת הקוף (הבמה הגדולה), רותם אור הפכה מסינגר סונגרייטית ל־Totemo האלקטרונית, עידן רבינוביץ' ורועי ריק הפכו לקולקטיב. מאוחר יותר, במקביל לאינדי המופק שהתפתח גם בחו"ל, נכנסו הקונטרולרים והמוזיקה הממוחשבת שיצרו תופעות פופיות כגון נגה ארז ועדי אולמנסקי. במשך כל הדרך מי שדבק ביצירה מינימליסטית או מטונפת מדי נאלץ להסתפק בבמות הקטנות, להיות אלטרנטיבה לאלטרנטיבה. זה יצר באופן כמעט אוטומטי פסטיבל שסובל מזהות מפוצלת וסצנה שמחוץ לשלושת ימי המדבר מאבדת אחיזה.

נגה ארז (צילום: גוני ריסקין)

האינדי הישראלי עבר מטמורפוזה – הקשרים הקהילתיים התרופפו והכסף החל להיערם. יש לא מעט סיבות שהובילו לכך, בהן הקרוס ז'אנריוּת ששינתה את פני התעשייה כולה – המקומית והגלובלית – והקהלים הזרים שנעשו נגישים באופן שמאפשר לטפח קריירות משמעותיות מחוץ לישראל. לצד אלה נמצא אינדינגב, שיש לו חלק ניכר בשינוי בדיוק כפי שיש לו חלק בכך שתעשיית המוזיקה העצמאית הפכה במקרים מסוימים לרווחית ושוקקת, ובכך שלפסטיבלים בארץ נקבעו סטנדרטים גבוהים עד בלתי מושגים – רחוקים שנות אור מהאינדי של המרתפים הטחובים.

אז מה יעלה בגורלה של סצנה מפורקת שמתאחדת אחת לשנה, בתקופת החגים, לאירוע מאורגן היטב שנישא על חולות צהובים? האם היא יכולה עוד להיקרא "סצנה" אם זה המצב? ערבוב הז'אנרים יימשך, ולא מופרך להמר שהכיוון הפופי יימשך גם כן, אבל מה לגבי גודל הקהל והפלטפורמות שעומדות לרשותו? לשאלות האלה יש ערך קהילתי וכלכלי, אבל לא בטוח שבשלב זה יש מי שיענה עליהן. אולי חוסר האפשרות למצוא עיקרון מארגן לאינדי הוא חלק מהאפיל שלו, וכמו שאינדינגב קם ומתפרק בלי להשאיר זכר – כך גם המוזיקה. רגע אחד נדמה שהיא פורצת את קירות המרתפים הטחובים וברגע הבא היא מתפוגגת במרחבים של האינטרנט.