שנת הלימודים נפתחה היום עם חרב הגירוש מעל ראשי הילדים

אחד בספטמבר הוא תאריך מורכב לרוב הבתים. ההורים נושמים לרווחה בעוד הילדים חרדים מאימת החזרה לשגרה נוקשה ודורשנית. אלא שהמציאות הזו היא בגדר חלום עבור פלח אוכלוסייה בעיר שעבורו תחילת השנה מאיימת הרבה יותר. גם בחלוף חופשת הקיץ חרב הגירוש עוד עומדת מעל ראשי הקהילה הפיליפינית בתל אביב, על הוריה וילדיה, והשבוע הראשון ללימודים מביא איתו מתיחות חדשה וחרדה ממבצע הגירוש שרשות האוכלוסין וההגירה הבהירה שיימשך גם במהלך שנת הלימודים. ובכלל, איך מתחילים שנה בבתי ספר שתלמידיהם נעצרו ונכלאו ואף גורשו מהארץ?

"ברגע שזה הגיע לדלת הבית שלנו, הרגשנו שאנחנו צריכים להפשיל שרוולים ולעצור את העוול הנוראי הזה",  אומרת ליהי, אם לבן שהתחיל כיתה ד' בבית הספר בלפור, שם לומדות גם מאורין ומיקה ולסקו-בקארו, אשר נכלאו עם הוריהן למשך 11 ימים ושוחררו בערבות בשבוע שעבר, כשברקע ישנה עתירה לבג"ץ בבקשה למנוע את קמפיין הגירוש במהלך שנת הלימודים. ביום הראשון ללימודים עמדו הורים ותלמידים כרבע שעה לפני שערי בית הספר השונים בתל אביב כאות מחאה, נתלו שלטים וחולקו צמידי מאבק לאות סולידריות. "בעיני ראוי לפתוח עם הנושא הזה את השנה", אומרת ליהי. "אני לא אשת מקצוע, אבל הילדים שלנו עברו סערה מאוד קשה. הם שואלים שאלות, רוצים להבין מה קורה, הם לא מסוגלים לעכל את הדבר הזה. הבן שלי שאל אותי 'אמא איזה כלא זה? עם סורגים?' זה מצב מלחיץ ולא מובן מאליו. שיבוא מבחינתי שר החינוך ויסביר איך מתווכים להם את זה".

"ידינו כבולות. גם אם נרצה לומר דברים חריפים או להשבית אנחנו חלק ממערכת, אבל אנחנו פועלים בשדה החינוך ונעשה את כל הפעילויות החינוכיות הנדרשות"

ליהי מעידה כי ההורים זוכים לתמיכה גורפת מצד בית הספר, שגורמיו השונים דאגו להישאר מעורבים בגורלן של שתי הילדות. "בהפגנה שעשינו בשערי בית הספר ראיתי כמה מורים. אני מניחה שבאופי העבודה שלהם מעט יותר קשה להביע דעה חד משמעית, אבל המנהלת דאגה לשלוח מייל לכל ההורים ולהודות על התמיכה, אז אני כן מרגישה שיש מהכיוון הזה הרבה אמפתיה. בלפור הוא בית ספר קולט, בכל כיתה יש שניים-שלושה ילדים של מהגרי עבודה. זה גם נאמר לנו חד וחלק באסיפה הראשונה עם המנהלת: אנחנו מקבלים את כולם, הילדים האלה לא יהיו מתויגים ככאלה שהם בצד, אלא כחלק מהקהילה".

גם ששי בוסי, מחנך כיתה ד' בבלפור, משוכנע שלא ניתן לעבור על הדברים בשתיקה. "השנה לא יכולה להיפתח כרגיל, גם אם זה אומר לקיים שיחות בכיתות ד' ומעלה. ידינו כבולות, גם אם נרצה לומר דברים חריפים או להשבית, אנחנו חלק ממערכת, אבל אנחנו פועלים בשדה החינוך ונעשה את כל הפעילויות החינוכיות הנדרשות. בית הספר צריך לקחת את זה בשתי הידיים, אני מניח שהצוות הטיפולי יעשו סבבים בכיתות. זה מעט אבל זה מה שנותר לנו".

רותם גינוסר, מורה לאזרחות בתיכון ביאליק-רוגוזין, שם למד רוהאן פרס שבאמצע אוגוסט גורש עם אימו לפיליפינים, חושב שניתן לעשות יותר, ושהגישה הנכונה לדברים עוברת דרך הפוליטי. בניגוד ליתר המרואיינים, גינוסר מלמד בכיתות הגבוהות המאוכלסות בתלמידים שקיבלו אזרחות ישראלית ב-2010. "מבחינתי האחריות של החבר'ה היותר גדולים, שלא מאוימים מהגירוש, היא להפגין סולדיריות עם בני הקהילה, כי הם היו באותו מצב לפני 15 שנה כשדפקו על הדלתות שלהם. בעיני כל מורה צריך להגיד את עמדתו, בטח בנושאים כאלה. אני מחנך פוליטי, השיעורים שלי מתעסקים בדברים האלה במהלך כל השנה ולא רק כרגע. בשנה שעברה התכוננו בכיתה למה שהולך לקרות בקיץ. הגישה שלי היא לפתוח את הדברים ולדבר עליהם באופן ביקורתי ובצורה שמגובה בנתונים, עובדות, רקע היסטורי. מה שאני עושה בדרך כלל זה להסביר את המצב, איך הגענו לזה, לעשות להם סדר בדברים".

יהודה פרידמן, מנהל בית ספר הירדן ששוכן בשכונת התקווה ומכיל כמעט אך ורק ילדים של מהגרי עבודה, מתמודד עם מצב חירום בכל ימות השנה, וגירוש הילדים מהווה רק חלק מהבעיות עליהן עליו לתת את הדעת במסגרת העבודה עם התלמידים. "יש ילדים שמועמדים לגירוש כל הזמן אצלנו בבית הספר", הוא מספר, "ויש ילדים בהישרדות נוראית שכל יום הולכים לישון בלי לדעת לאיזה בוקר יקומו. אנחנו למעשה בית ספר לצרכים מיוחדים". פרידמן בנה עם הצוות החינוכי מערך טיפולי מרשים בגבולות בית הספר, הכולל שלוש יועצות במשרה מלאה, פסיכולוגית בשלושת רבעי משרה, תרפיסטית והמון מתנדבים נוספים. בעתיד, הוא מקווה, יתווספו להרכב מומחים נוספים שיתנו מענה לתסמינים של פוסט טראומה אשר נפוצים בקרב תלמידיו. "אנחנו אף פעם לא מצליחים לטפל בכל הבעיות, אבל יש לילדים ולהורים אל מי לפנות בבית הספר. הקמנו השנה ועד הורים, הגיעו 120 איש למפגש הראשון. אנחנו מחזיקים מתרגמת מספר ימים בשבוע והיא הגשר שלנו לתוך הקהילה. אנחנו עושים הדרכות הורים ומקיימים קשרים לא פורמליים עם רבים מהם, שבאים ומתייעצים ופותחים את הלב".

פרידמן הוא אחד ממעל 100 מנהלי בית ספר, הנהגות הורים, סגני ראש עירייה וחברי מועצה בתל אביב-יפו שחתומים על מכתב ששוגר בשבוע שעבר לשר הפנים בבקשה לעצור את גירוש ילדי מהגרי העבודה. "אנו דורשים לאפשר לילדים שעתידים לפתוח את שנת הלימודים בתוך פחות משבוע לצאת מהמחבוא ולחזור לספסל הלימודים בבטחה, ללא חרב של גירוש מונפת מעל ראשם וללא החשש התמידי כי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה יעצרו אותם ברחוב, בין אם בשעות היום בדרכם לבית הספר ובין אם בשעות הלילה כשהם מכינים שיעורים בביתם", נכתב.

נדמה שלמרות המציאות העגומה מפגינים בתי הספר בעיר חזית אחידה ומגויסת לטובת המשפחות הפיליפיניות, אך למרבה הצער הדבר אינו תקף לגבי כלל המוסדות החינוכיים בתל אביב. ל', שהגיעה לארץ מהפיליפינים בשנת 1999 וביקשה להישאר בעילום שם, מעידה כי החוויה שלה שונה בתכלית. דווקא בית הספר גבריאלי-כרמל – שם לומדת בתה של ל' ונחשב לאחד מהיסודיים האיכותיים והמבוקשים בעיר – הפנה עורף למאבק. "ניסיתי לגרום להם להצטרף", היא מספרת, "אבל לצערי זה לא קרה. האמהות והילדים מהכיתה של הבת שלי הגיעו לכמה הפגנות, וגם המורה שלה, אבל גורמים אחרים מבית הספר לא היו. שלחתי הודעות למורה וביקשתי ממנה להעביר למנהלת אבל אף אחד לא יצר איתנו קשר למרות שיש להם את כל הפרטים שלי. ביקשתי פגישה עם המנהלת כמה פעמים ולא קרה כלום. היא מעולם לא הזמינה את ההורים הפיליפינים לפגישה". מדוברות משרד החינוך נמסר כי "איננו יכולים לפנות למנהלת בלי זיהוי. כל בית הספר מורכב מהורים לילדים זרים, איך מנהלת בית הספר תדע על מי מדובר כדי להתייחס לטענות? אנחנו לא יכולים להתעסק עם ניחושים".