החיים מאחורי הפלאשים: המסע המוזר שלי לפסטיבל קאן
הסלבים, השטיח האדום וההמונים הצובאים בכניסה בטוקסידו בתקווה להשיג הזמנה. נעמה רק הגשימה חלום וגילתה שבמציאות זה בכלל לא כמו שסיפרו לה
מילא הכסף. מילא השמלות. מילא הצרפתית. אלה העקבים שהדאיגו אותי. כבר משהו כמו 12 שנה שאני משתדלת לנעול רק נעליים שטוחות – לדייטים, למסיבות, לצילומים בטלוויזיה, לחתונה שלי. שלושה ימים לפני הטיסה אימא של בן הזוג הזכירה לי איך לפני החתונה אמרתי שאת כלל העקבים אשבור "רק בשביל פסטיבל קאן". הבטחתי וקיימתי.
יש עוד פסטיבלי קולנוע גדולים ומוערכים, כאלה שפשוט וזול יותר לפקוד, אז למה פיתחתי אובססיה דווקא לאחד הזה? אולי ההיסטוריה העשירה והדימוי היוקרתי שלו קרצו לצד הגיקי שלי, שיכול לדקלם רשימות של זוכים ומשתתפים לפי דרישה. אולי זה מפני שהוא בלתי מושג, סנובי, מתעקש לקבל לשורותיו רק אנשים שבאמת יש להם סיבה להיות שם (או מספיק כסף). הבטחתי לעצמי חמש או שש פעמים שבשנה הבאה אני נוסעת, אבל עמוק בלב הרגשתי שעדיין לא מגיע לי, כאילו זאת מסיבת כיתה וכל המקובלים יצחקו עליי.
כחברה בפורום מבקרי הקולנוע בישראל יש לי האופציה לשמש כשופטת בפסטיבלים מטעם פדרציית מבקרים בינלאומית בשם Fipresci. הרבה פסטיבלים מציעים כרטיסי טיסה, לינה או ארוחות. קאן לא מציעים כלום חוץ מתג יוקרתי. זה חשוב, כי בקאן יש היררכיית תגים מחמירה שקובעת מי עומדים שעות בתור ומי עומדים עוד יותר שעות בתור ואז נשארים בחוץ. באחד באפריל, מכל הימים בשנה, הגיעה ההודעה שהתקבלתי לצוות השופטים של פיפרסקי בקאן. אחרי חודש וקצת כבר הייתי על מטוס עם שני זוגות נעלי עקב במזוודה וכמה סוגים חדשים של חרדות בלב. משום מה חשבתי שאני נוסעת לנשף שבו אצטרך להעמיד פנים שאני אדם בוגר ואלגנטי ולפטפט עם אנשים מרחבי העולם בעודי אוחזת בכוס מרטיני. כבר התחלתי לחבב את נעמה הצרפתייה. היא בטח מריחה טוב.
שליחת Time Out לפסטיבל קאן
6 סרטים מצוינים שראינו בפסטיבל
איגי פופ זומבי: פסטיבל קאן נפתח בגדול
אלטון ג'ון ממריא, אלמדובר מפשל
שני דברים לא לקחתי בחשבון. הראשון הוא מזג האוויר. קאן היא עיירת חוף וחברים שכבר ביקרו בה אמרו שלרוב חמים ונחמד שם, אולי תהיה קצת בריזה. ובכן, לא. עשרת הימים שלי בקאן היו ברובם קרירים עד חורפיים, גשם והכל. לאנשים הקסומים והמוזרים שמילאו את העיר זה לא הזיז, הם דבקו בחליפות הנאות ובשמלות הקיציות שלהם ומקסימום הוסיפו מטרייה. אני לבשתי גרביונים ומעיל כמעט כל יום ואפילו נאלצתי לבצע קניית חירום של בגדי חורף אחרי הפעם השלישית שלבשתי את אותו סוודר. בגד הים שלי נשאר במזוודה וכל בוקר הצביע עליי וצחק. הקיץ הגיע רק ביום האחרון.
הדבר השני שלא לקחתי בחשבון הוא שלאף אחד לא פאקינג אכפת ממני. כאילו, לא לאף אחד, בכל זאת היה צוות שיפוט שעבדתי איתו ואנשים נחמדים וחשובים שפגשתי וקצת מסיבות, אבל האם למישהו מזיז מה אני לובשת כשאני לא בפרמיירת שטיח אדום? האם למישהו אכפת אם בכלל הלכתי לפרמיירת שטיח אדום? אני בכלל שפטתי במסגרות הצדדיות – השבועיים של הבמאים ושבוע המבקרים – וצפיתי בסרטים שאין להם פרמיירה והם אפילו לא מתקיימים במתחם הפסטיבל הראשי (שנקרא "פאלה דה פסטיבל" או "הפאלה" אם אתה רוצה להרגיש מקומי). יכולתי להסתפק בהקרנות נטולות קוד לבוש בלי שהעבודה שלי תיפגע בשום צורה. אבל מה זה החרא הזה לנסוע לקאן ולא ללכת לשטיח האדום? זה הלב של האירוע, הקסם המתוק שכולם רוצים להיות חלק ממנו, גם אם רק לרגע.
פסטיבל קאן הוא אירוע סגור לבעלי תגים – אנשי תעשיית הקולנוע, יוצרים, עובדי פסטיבלים, עיתונאים וכו'. בעצם הוא שני אירועים סגורים – פסטיבל הקולנוע ושוק הסרטים הענקי, שיש לו הקרנות, תגים וחוקים משלו. יש כמה דרכים להגיע בלי להשתייך לקבוצות הללו, אבל אי אפשר פשוט להגיע ולקנות כרטיס, בטח לא לפרמיירה חגיגית. לכן הראשונים להגיע למתחם הפסטיבל כל בוקר הם האנשים שאין להם שום תג. הם מציפים את הכביש הסמוך לפאלה, לבושים בעשר בבוקר לפי קוד הלבוש של ההקרנה שאליה הם מקווים להשתחל בערב, עם שלטים מאולתרים הנושאים את שם הסרט ואחר כך SVP, כלומר S'il vous plaît (בבקשה). זה נראה אידיוטי אבל זה עובד, כי עדיף שמישהו אחר ישתמש בהזמנה שלך מאשר שמישהו בפסטיבל ישים לב שאת מבקשת הזמנות בשביל לא לנצל אותן. כן, הזמנה, אם תקראו לזה "כרטיס" יסתכלו עליכם כמו על איכר מרוח בצואה של חמור.
הביקור בקאן מלא ברגעים מוזרים שבהם הפנטזיה פוגשת את הארנק הריק של האנשים שמצייתים לה. בחורים בטוקסידו יושבים במקדונלד'ס, נשים זוהרות בשמלות ארוכות כשהשובל נגרר אחריהן על המדרכה המטונפת. מאחורי הפאלה נחות להן היאכטות הכי משוגעות שראיתי בחיים שלי, אבל תתרחקו רחוב וחצי לכיוון השני ותראו המון הומלסים. בלילה הולכים למסיבה ושומעים שמועה שמישהו ראה את קנדל ג'נר מסתובבת בטיילת היום או שצילמו את קוונטין ודניאלה אוכלים גלידה מאחורי הפאלה. הסלב היחיד שראיתי פנים אל פנים היה מייקל מור.
ובתוך כל הבלגן הזה יש גם סרטים לראות. עוד לפני שהספקתי להציץ בתוכנייה של הקרנות העיתונאים או הפרמיירות, היו לי ברשימה 18 סרטי תחרות. בניית סדר היום הייתה סודוקו ברמת קושי קיצונית – הרכבת הלו"ז הראשוני לקחה לי ערב שלם ולא היה יום שלא שיניתי אותו, לפעמים כמה פעמים ביום. כבר התחלתי לתעב את הלוק הכללי של אפליקציית גוגל קלנדר. המסגרות שבהן שפטתי מוקדשות לסרטים של במאים מתחילים, חלקם מבטיחים, חלקם כנראה סדיסטים. הזמן קצר והמלאכה מרובה אז לפעמים נרדמים, אנושי, קורה. לפעמים יש סצנה באורך הגלות שבה גבר עירום ומדמם פוסע לעבר יער עם מוזיקה דרמטית ברקע. במקרה כזה כבר מנסים אקטיבית ללכת לישון. לא עבד. ראיתי כמה סרטים מצוינים, כמה אשפות מחרידות ואחד "היו זמנים בהוליווד", בהקרנת עיתונאים שהרגישה יותר דרמטית מכל פרמיירה, עם צלמי וידיאו שצובאים על דלתות היציאה ומתחננים שנזרוק להם רמז לגבי איכות היצירה.
בסוף השבוע השני בפסטיבל המתחם מתחיל להתרוקן. שוק הסרטים נסגר והרבה עיתונאים נזכרים שיש להם מינוס בבנק וחוזרים הביתה. אני נדרשתי להישאר עד הסוף מטעמי שיפוט, כך שביום שישי היה לי סוף סוף זמן והזמנה מתאימה כדי להגיע לשטיח האדום המיוחל. המאורע התגלה כאירוע מוזר וקצת אנטי קליימקסי. יש כרוז שמכריז בצרפתית בכל פעם שמישהו "חשוב" מגיע ומסכים שמקרינים את המתרחש לפשוטי העם שמתגודדים בהמוניהם בחוץ כדי לראות לשנייה את אל פנינג. היא קרובה אליהם יותר מהמסך עצמו, אבל ביניהם לבינה יש משהו כמו מאה צלמים. האורחים שכבר עברו בשטיח ונכנסו לאולם לא נשארים מחוץ לעניינים חלילה – המתרחש בשטיח מוקרן בפניהם עד שהסרט מתחיל. זאת צפייה די מצחיקה כי על כל שחקנית שנראית כמו נסיכה ועושה פוזות לצלמים יש שלוש נשים בשמלות של זארה שרק רוצות לעבור את הכמה מטרים האלה בלי לקבל התקף אפילפסיה מהפלאשים של הצלמים.
אה, והעקבים. ישנם גם העקבים. פסטיבל קאן עלה בשנים האחרונות לכותרות כמה פעמים סביב סוגיית קוד הלבוש, ובפרט ההתעקשות שלו לכפות על באות השטיח לנעול נעליים גבוהות. חבריי התעקשו שהשערורייה עשתה את שלה והפסטיבל ויתר על הפוט פטיש, או לפחות מיתן אותו. בעזות מצח מסוימת ניצלתי את השמועה ואת האס"ק הכללי בפסטיבל כדי לנסות להיכנס לפרמיירה באותם בגדים שלבשתי בבוקר, אך כצפוי נעצרתי בדרך על ידי סדרנית שהתחילה לדבר איתי צרפתית מהירה ונמרצת. אחרי דקה וחצי של מלמולי "אמממ אינגליש נו פרנץ' פליז אינגליש נו כבר" היא הבינה את הרמז העדין וגמגמה באנגלית שבשעות הערב לובשים בגדי ערב. שלפתי את זוג העקבים (הנמוך יותר) שהכינותי מראש ושאלתי אם זה מספיק. היא העבירה מבט מהיר על שמלת הזארה שלי ואמרה "כן, את בסדר", צפתה בי מחליפה נעליים ושלחה אותי אל השטיח, עם תזכורת להיצמד לצד שמאל כדי לא להפריע לצלמים. בתוך האולם כבר חזרתי לסניקרס. הסרט היה מחורבן.