ברוכים הבאים לתחנת אלנבי. הרכבת הבאה תצא בעוד שנה

אחד המקלטים הבטוחים ביותר במדינה - סגור בשבת. תחנת אלנבי בקו האדום (צילום: אלעד אלפסה)
אחד המקלטים הבטוחים ביותר במדינה - סגור בשבת. תחנת אלנבי בקו האדום (צילום: אלעד אלפסה)

תחנת הרק"ל של רחוב אלנבי כבר מוכנה ומחכה לרכבת הראשונה. אלעד אלפסה ירד למעמקיה וחזר עם דיווח מפורט, מצולם ועתיר תובנות על המקום שיהפוך לחלק קבוע מהנוף העירוני שלנו. ויש אתגר לחובבי האינסטגרם: היא הרבה יותר יפה מכפי שהיא מצטלמת

16 בנובמבר 2021

עבודות הרכבת הקלה (להלן רק"ל) תקועות לנו בין הרגליים בעיר כבר שש שנים, וכל הזמן מבטיחים שאוטוטו הרכבת נוסעת. אם יתמזל מזלנו ולא יהיו עוד איחורים, בערך שנה מהיום נוכל לנסוע כל הדרך מפתח תקווה לבת ים בקו האדום של הרכבת הקלה, הראשון שייפתח מבין שלושת קווי הרק"ל. אז מה באמת הולך שם למטה? ירדתי למעמקי תחנת אלנבי וחזרתי עם תשובות. 

יכול להיות שראיתם את הכתבות בטלוויזיה ותמונות היחצנות שצצו מדי פעם בפייסבוק של נת"ע, ושמתם לב לעיצוב התחנות התת קרקעיות, שנראה קצת מוזר ואולי אפילו טיפה מיושן. אבל האמת שהתחנה נראית במציאות הרבה יותר טוב ממה שהיא נראית בתמונות. צריך להתמודד עם אמת כואבת: תחנת אלנבי פשוט לא מצטלמת טוב, למרות שהיא כן נראית טוב. גופי התאורה המיוחדים וההשתקפות שלהם על חיפוי האימייל יוצרים מראה מיוחד שפשוט לא נתפס במצלמה.

יפה מאוד אבל לא פוטוגנית. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)
יפה מאוד אבל לא פוטוגנית. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)

אפילו שלט ההכוונה שמקבל את פני הנוסעים במסדרון הכניסה מואר בתאורה אחורית – שנראית מעולה במציאות, אבל פחות במצלמה.

האולם הראשי של התחנה מחולק לאזור מבוקר שהכניסה אליו היא עם כרטיס תקף בלבד וקירותיו מחופים בלוחות אפורים, ואזור לא מבוקר, שאליו ניתן להיכנס גם בלי כרטיס, וקירותיו מחופים בכתום בוהק. כשנכנסים לאולם הראשי, המחשבה הראשונה היא "וואו". התאורה שבפסים על התקרה וחלק מהקירות משתקפת מחיפוי האמייל של הקירות ומהרצפה הלבנה, כך שכל סנטימטר של האולם מואר באור בהיר ואחיד, ואין אפילו פינה אחת חשוכה.

מצלמות אבטחה קטנות מוצבות בכל פינה אפשרית על הקירות ועל התקרה, אולי כדי לתת תחושה של ביטחון אישי ואולי כדי לגרום לכם להרגיש כאילו נכנסתם לסט של סרט מדע בדיוני.

שילוט מגניב ומתחשב. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)
שילוט מגניב ומתחשב. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)

ברחבי התחנה פזורים גם מסכי מידע שמראים דוגמאות למצבי שילוט אפשריים, למשל מידע על הרכבות הבאות, הודעה על תקלה בדרגנוע של תחנה אחרת (הייתם מאמינים שאי פעם ידאגו לספר לנו על דברים כאלו בישראל?) או התרעת צבע אדום.

בתחנות התת קרקעיות נצטרך לעבור בשער כרטוס, כמו ברכבת ישראל. כשביקרתי בתחנה, חלק משערי הכרטוס היו כבר מותקנים במקומם הסופי, ואחרים עדיין בארגזים. על השערים יש קורא לכרטיס רב קו (וכנראה גם אשראי-מגע) ומצלמה לקריאת קוד QR מאפליקציה. מעל שערי הכרטוס יש שילוט הכוונה ליציאות השונות. לכל יציאה יש אות משלה, מה שעוזר בהתמצאות והכוונה גם לאנשים שלא מכירים את הרחובות בסביבה. במקום להסביר לחבר על צומת רחובות בצלאל יפה ואלנבי, אפשר פשוט להגיד "פגוש אותי ליד כניסה A" – ממש כמו בחו"ל או בדיזנגוף סנטר.

הכינו את הרב-קו. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)
הכינו את הרב-קו. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)

מימין לשערי הכרטוס ניצבות ארבע מעליות שקופות לנגישות לרציף, אבל סביר שרוב הנוסעים יעדיפו להשתמש בדרגנועים – אחרי שערי הכרטוס פונים שמאלה והולכים לאורכו של האזור המבוקר והאפרפר באולם הראשי, ואז פונים שמאלה שוב. אין לאן להתבלבל כי בתוך האזור המבוקר אין דלתות או מסדרונות – זה או ימינה למעליות, או שמאלה לדרגנועים.

כשנמצאים בתחנה בקבוצה מצומצמת, היא מרגישה מאוד גדולה ומרווחת, אבל קשה שלא לחשוב מה שתי הפניות האלו שנאלץ לעשות בין הדרגנועים לשערי הכרטוס יעשו בשעות השיא, כשיהיה צפוף ועמוס. ובכל זאת, הפניות האלו הן אילוץ – כשמתכננים תחנה מתחת לרחוב ולא רוצים להפקיע ולהרוס אף בניין, צריך להתפשר על מבנה מאורך וצר.

שלושת הדרגנועים שמקשרים בין קומת הכרטוס לקומת הרציפים אמנם כבר קיימים, אבל עוד לא פעילים, אז כדי לרדת למטה השתמשנו במדרגות החירום שבשגרה יהיו סגורות לנוסעים. קיבלנו הצצה לקומה הטכנית, שמכילה מערכות איוורור, מיזוג, פינוי עשן, חשמל, תקשורת, מסנני אב"כ, כיבוי אש ועוד. החדרים היו סגורים, כי המערכות כאן כבר בשלבים של בדיקות אינטגרציה.

הדרגנוע קצת פחות בקטע של ה"נוע". תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)
הדרגנוע קצת פחות בקטע של ה"נוע". תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)

כשמגיעים לקומת הרציף אפשר לראות בצדדים דלתות קצות רציף. מעליהן שילוט הכוונה (מוקאפ, לא דגם סופי) שמציג את כיוון הנסיעה ומפת הקו. דלתות קצות רציף הן מאוד שימושיות – מונעות נפילה למסילה ומאפשרות למזג את התחנה. הן נפתחות רק כשמגיעה רכבת, בתיאום עם דלתות הרכבת עצמה. בחירום, הדלתות יכולות להיפתח בדחיפה מתוך המנהרה, אבל בשגרה הן יזוזו לצדדים כמו דלת אוטומטית.

בין דלתות הרציף יש מסכים גדולים שמציגים מוקאפ של פרסומת. אני מקווה שישתמשו בהם רק למידע כי פרסומות מרצדות ובוהקות זה די נורא (פרסומות מודפסות אני עוד מוכן לקבל. מסכים בוהקים עם אנימציות מרצדות – פחות מתאים לי).

פליז בלי פרסומות על המסכים האלה. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)
פליז בלי פרסומות על המסכים האלה. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)

ועוד משהו: התחנה אמנם נראית מהמם, אבל זה עיצוב מאוד תעשייתי וסטרילי שלא מתקשר למיקום שלה, אין התייחסות לאזור או להיסטוריה שלו ואין יצירות אמנות כמו שנהוג לפעמים בעולם – רק חיפוי בוהק וסטרילי. העיצוב מאוד מתאים מבחינה תמטית למגדלי הזכוכית של מע"ר האיילון, אבל היה נחמד אם היה איזה טאץ' עיצובי שונה שמתאים לאזור שבו ממוקמת התחנה. במקום זה, כל התחנות נראות כרגע כמעט אותו דבר, וההבדל היחיד ביניהן הוא הצבעים.

בצדי הרציף, לצד המעליות, המעברים קצת צרים. מימין דלת שתיפתח כשתגיע הרכבת, משמאל קיר המעלית. מזכיר את הרציף הצפוף בתחנת השלום – אבל שוב, תוצאה מאילוצים של השטח שבו אפשר לעבוד והבחירה לתעדף נגישות עם כמות מעליות גבוהה על פני מקום ברציף.

זה הולך להיות אזור צפוף על הרציף. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)
זה הולך להיות אזור צפוף על הרציף. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)

אחד הצדדים החזקים של התחנה הזו זה שילוט הכוונה. בעיקר ביחס לנהוג בישראל. יש הכוונה ברורה כשיורדים מהדרגנוע כדי לדעת בדיוק מאיזה צד לתפוס רכבת, ועוד שילוט מעל הדלתות עצמן כדי להזכיר לכם (בתמונות האלו רצועת השילוט מעל הדלתות עוד לא מאוכלסת, ומחכה לשלטים החדשים).

אם מציצים מאחת הדלתות למסילה אפשר לראות מלמעלה "חשמולת קשיחה" (פס מתכת) שמזין חשמל לרכבת, שבה משתמשים במנהרות במקום החוטים שאפשר לראות לאורך שדרות ירושלים. יש כמובן מתג שמאפשר לנתק אותה במקרה חירום ולצרכי תחזוקה. בהמשך המנהרה אפשר לראות שדלת ההדף שתוחמת את התחנה עדיין סגורה.

דלת ההדף שהופכת את התחנה למקלט. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)
דלת ההדף שהופכת את התחנה למקלט. תחנת אלנבי (צילום: אלעד אלפסה)

הנה תקריב על אחת מהדלתות האלו. הן אוטמות את התחנה והופכות אותה למקלט המוני במקרה חירום (הסיכוי שאי פעם ישתמשו בהן אפסי, כמובן). בכל מקרה מדובר באחד האלמנטים היחודיים והמאתגרים יחסית בקו הזה, כי זה לא נהוג כל כך בעולם מן הסתם. הדלת מציבה אתגר כי המסילה צריכה להתאים בול בחריץ שמתחת לדלת, ויש מנגנון מיוחד שמקפל את פס החשמולת כשהדלת סגורה – אלמנט ייחודי, יקר ומסובך. ואנחנו שלוש קומות מתחת לקרקע, כן? צריך להיות חתיכת איום טילים רציני שיצדיק שימוש בדבר הזה.

שלא תהיה טעות: הביקורת נקודתית ושולית. זו תחנה מוצלחת, נוחה, נעימה. אחרי כל ההרפתקה הזו, חזרתי למעלה ודאגתי כמובן להעביר את הרב קו בשער הכרטוס. הוא עדיין לא עובד. בכל זאת זה הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות.

תחנת אלנבי. הרכבת הקלה (צילום: אלעד אלפסה)
תחנת אלנבי. הרכבת הקלה (צילום: אלעד אלפסה)

>> אלעד אלפסה הוא מהנדס תוכנה בתחום התחבורה הציבורית ואורבניסט אדוק