אל תקרא לי הר: האתגר בהמבורגר החדש של ברגר קינג הוא לא הגודל

כמו אינספור מטפסי האוורסט לפני, גם אני אוהב אתגר טוב. המבט על הפסגה, האנדרנלין שרץ בגוף, הזיעה הקרה, דורות של חובבי אתגרים יודעים על מה אני מדבר. אז לא, אני אולי לא אדמונד הילרי, אבל גם אני כובש הרים. אתם יכולים לקרוא לי מטפס המבורגרים. אני זוכר את הפעם האחרונה שלא סיימתי את ההמבורגר שהונח על צלחתי – 26 בספטמבר 2014, כשניסיתי לצלוח את אתגר הבורגר המפלצתי של יומנגוס שהורכב דאז מ-2.2 קילו בשר, 35 טופינגז, 350 גרם צ'יפס וליטר מילקשייק. זה היה חסר סיכוי, אני כבר לא בכושר של נעורי ועל הצלחת נשארו כ-30 אחוז מהארוחה. עד היום זה רודף אותי בסיוטים.

לכן ברגע שראיתי שברגר קינג (וואו, פעם ראשונה ששמתי לב שזה ברגר ולא בורגר) מפרסמים אתגר משלהם הייתי חייב לבדוק עד כמה הוא מאתגר. הם קוראים לו "הר-בורגר" (אה, עכשיו פתאום זה בורגר? שתפו כדי שיראו את הצביעות) והוא מורכב מערימת בורגרים (בין 2 ל-5) בליווי בייקון-הודו, פרוסות טבעוניות בטעם צ'דר, חלפיניו, חסה ורוטב מלך. כלומר לא רק שמדובר באתגר קליל לכל הדעות, אלא גם בכזה שמיועד לקהל שומר כשרות שרוצה לחוות את ההתגלות האלוהית של צ'יזבורגר ענק. אני לא מאשים אותם.

מכיוון שהפן האתגרי התגלה כמינורי, הזמנתי את הבורגר הגדול ביותר (סינקו), הגדלתי את הארוחה והוספתי טבעות בצל ו-"ברביקיו צ'יפס קינג", שזה בעצם צ'יפס שזרקו עליו קצת חלפיניו ובייקון-הודו ואז שפכו על זה רוטב ברביקיו. בקיצור, הזמנתי בטייקאווי את המנה הגדולה ביותר שניתן בברגר קינג. רק כשפתחתי את המנה בבית גיליתי שכנראה עשו הר מעכבר. בהתחלה ייחסתי את זה לפער בין תמונת הפרסומת המפתה לערימת הפאסט-פוד העייפה שהחזקתי בידי, אבל לא, היה חסר שם עוד משהו. רק כשספרתי את הקציצות גיליתי שקיבלתי בסך הכל ארבעה בורגרים (מעריך שבני כ-70/80 ג' כל אחד), כי כנראה שבסניפי ברגר קינג עדיין לא יודעים לספור בספרדית. 

זה בסדר, מותר לטעות, ובינינו עוד 70 גרם לא היו משנות לכאן או לכאן, אבל על איכות המוצרים כבר יש הרבה יותר מה להתלונן. אתחיל לפי הסדר: הלחמנייה החונקת היתה דומיננטית גם נוכח המילוי המאסיבי (יחסית) שהונח בין שני חלקיה; החלפיניו היה חמוץ היטב, אבל שום חריפות משמעותית לא היתה שם, אולי זיכרון עמום בשלהי הגרון על החריפות שהפלפל הזה חלם עליה בתור ילד; והגבינה הטבעונית, שהתיימרה להיות בטעם צ'דר, התגלתה כמרובע בצבע צ'יטוס, מרקם מתפרק וטעם של גבינה שלא התיישנה היטב; הבייקון-הודו היה למעשה פיסת נקניק ענקית שנצרבה לכמה רגעים (לא מספיק, זה בטוח) וקופלה על העכבר-בורגר ליצירת פאטה מורגנה קולינרית שמראש לא היתה כזו יפה, ועדיין הצליחה לתעתע בטעמה הבינוני.

הקציצה שבלעה את העולם: 55 הרגעים הגדולים בתולדות ההמבורגר

לא הכל היה נורא בטיפוס על ההר הזה. הקציצות עצמן היו בעלות טעם בשרי מובהק, אפילו טעים, ורוטב המלך שלא היה לי סיכוי להבין ממה מורכב בהחלט הוסיף למכלול. הבעיה היא שכל שאר התוספות גורעות מאותו מכלול ומשאירות טעם רע בפה. גם הנדסת האנוש לא מרהיבה, כיוון שההמבורגר מחליק על הגבינה הלא טבעית והנקניק הודו בורח מהלחמניה והכל מאיים להתמוטט עלי כמגדל קלפים שמנוני. הצ'יפס, אגב, היה חמוד ותו לא.

עם כל הפרסומות על אתגר, זו בסך הכל מנה לא מוגזמת מדי. אם הייתי מקבל את החמישייה כמובטח, היו מצפים לי פחות או יותר 370 גרם של בשר, שום דבר חריג בסטנדרטים של גרגרן תל אביבי מתון, כך שמסתבר שהאתגר לא טמון בגודלו, אלא בסיבולת לשילוב נקניק הודו-חלפיניו לילדים-גבינה עצובה. וזה, עם כל אהבתי לאתגרים, הר שאין לי שום רצון לטפס עליו בשנית.