השמש העולה: בתל אביב הכי חשוך לפני עלות השחר, במיוחד למוזיקאים

העובדות היבשות הן שבתל אביב השמש שוקעת, לא זורחת. גבולותיה הגאוגרפיים של מדינת ישראל לא מותירים מקום לדיון: מתוך תל אביב, נבלעים הימים לתוך הים התיכון תחת שמיים כתומים-סגולים, והמחר מפציע מבין בנייני המשרדים של מתחם הבורסה, מבצבץ בין גבעותיה של גבעתיים או עולה מעל הפארק הלאומי ברמת גן. אבל האמת היא שהעיר מלאה גם בנקודות של זריחה – באזורים שהיו לנו הכי מעורפלים, עמומים ומבלבלים, רגע לפני שהשמיים התבהרו והשמש עלתה.

כשעבדנו על הסינגל המשותף "השחר" היינו מרוכזים כל אחד בתוכניות של חייו – בעבודה, למצוא דירה, לארגן חתונה – והיצירה קיבלה מן שגרה מופרדת משלה. לא שיערנו שבימים שבהם הוא יצא החוצה, באמת יהיה צורך בתזכורת קולקטיבית לזה שיש מחר ויש תקווה. אנחנו אנשים שנושמים ציניות וביקורת, אבל יש בקונספט של "שחר", של המחר, כל כך הרבה פוטנציאל שמאפשר להשיל קצת פסימיות, ולראות את האפשרויות שמחכות לנו בצד השני של הלילה.

עבדנו על השיר בסלון-אולפן של שגיא, כמו שאנחנו יושבים בסלון כבר המון שנים, רק שהנופים סביבנו השתנו. הסלון-מטבח של שגיא בדירת חדר וחצי הפך לאולפן הביתי. הסאבלטים של דביר הפכו לחוזי שכירות ארוכים. ארוחות הנחמה באמצע הלילה הפכו לצ'יט-מיל מתוזמנים. שברונות הלב הפכו לזוגיות יציבה שכל אחד מאתנו מחזיק. את הקלישאות הגדולות של שנות ה-20 עברנו ביחד בעיר, בין פרידות, בין עבודות, בין חלומות, ולכל אחת הן יש לוקיישן שאפשר לה לקרות. אלה המקומות שבהם עלה לנו השחר.

דיזנגוף 145

לפעמים צריך לחבק את הסאחיות: בימים הראשונים של מה שהפך ל-bromance שיש לנו היום, הדירה של שגיא ישבה בעורק הסטרייטי הראשי של הצפון הישן. אין דבר שמעניק בוסט לחברוּת יותר מאשר שברון לב מסונכרן, ואנחנו – למזלנו – עברנו שניים קשים ממש במקביל. דיזנגוף 145 היה בית ההבראה הכי טוב שיכולנו לבקש לתקופה הזו: שיחות נפש בסלון, ירידה לסיבוב מאנץ' באיז'ו ובבט (שנסגר מאז. מסבחה לימה מתובלת בדמעות של פרידה, את בלבנו תמיד), עלייה חזרה לנגן בדירה, וירידה נוספת לאחד הברים בסביבה.

געגועי לימה. איז'ו ובבט. קרדיט: ירין טרנוס

בדירה הזו, בחסות משברי זהות של שנות ה-20, התחיל שגיא בתהליך שהפך אותו מביטבוקסר עם קחון למוזיקאי, ודביר התחיל להשתעשע במחשבה רצינית על העתיד המקצועי שלו. הוא היה מנגן את השירים שהפכו לימים לסינגלים ראשונים – "בואי ענבל" ו"טוליפים" – ושגיא היה מוסיף עליהם שכבת גרוב שהיתה מעניקה להם צורה, ודוחף אותו לנוע איתם קדימה. בינתיים, הישיבות שלנו הלכו והתרחבו לג'אמים גדולים יותר של חברים ודמויות בתעשייה שבאו לבקר בסלון, ושגיא הספיק מאז להפוך מאדם שמארח ג'אם לאחד שמשתתף בו. טוב, הוא גם מארח, אבל כבר לא בדירת חדר וחצי בדיזנגוף. אנחנו גם בוכים הרבה פחות מפעם.

גבעת הילטון

הפארק שנמצא מדרום לגן העצמאות הוא לא רק לוקיישן דייטים צ'יזי, אלא גם הכי קרוב ל"טבע" שהצלחנו להמציא לנו בהליכה מדיזגוף. הימים הם ימי טרום-קורונה, ואנחנו שני וואנאביז שלא יכולים יותר לראות את הדירה של שגיא וצמאים לקהל. היינו לוקחים קחון, גיטרה ואת כל מי שרוצה לבוא – ליטרלי, אנשים היו פשוט מצטרפים מהרחוב – והולכים לפארק שבגבעת הילטון.

בין הגבעות האלו, האור נראה היטב. הילטון. צילום: מתוך ויקיפדיה

היום יש לנו נטייה לנתח כל מילה וכל תו, לוודא שאנחנו מאזינים להפקות בתנאי סאונד מדויקים, אבל באותם ימים הפשטות הובילה אותנו, ומטרות ויעדים היו חזון אמורפי שאי אפשר היה לקחת ברצינות. גבעת הילטון היתה המקום שבו יכולנו לא לקחת את עצמינו ברצינות, וסתם לשבת ולנגן. היינו מכנים את זה "ג'אם שקיעה", אבל בפועל היה שם משהו הרבה יותר קטן וטהור: רצון לצאת החוצה עם המוזיקה, לא משנה מי יאזין. לא היה קהל שיבוא, אז באנו אליו ואנשים שמחו. זה אמנם טור על אזורי השחר של העיר, אבל כן, השקיעות בחוף הילטון מטורפות. לוקיישן דייטים ראוי.

ג'ימי הו

במות פתוחות לא מקבלות מספיק כבוד. הן מאפשרות למוזיקאים להתגבש בצורה הכי מזוקקת שיש: לנסות חומרים, לשיר לייב, לקרוא קהל בזמן אמת. באיזשהו שלב התחלנו לחפש תכלית ליצירה שלנו, ולתקופה מסוימת לא היו לנו חיי לילה שלא קשורים במוזיקה. ב-2019 היינו באים בימי ראשון בערב לבר הג'ימיהו ברוטשילד ומסתכלים על אנשים זורקים את עצמם למים העמוקים, לקהל אינטימי. הם נתנו לנו את הלגיטימציה להיות אמיצים, לעלות, לנסות חומרים – ולפעמים גם להיכשל.

מי מנגן? Jimmy Who. צילום: יח"צ

היינו מכירים שם חברים ומנסים להבין מי אנחנו בעולם של המוזיקה, לפעמים בהצלחה ולפעמים בקרינג', כמו בכל ההתחלות. הפחד לא נעלם עם הזמן, אבל מערכת היחסים עם הקהל הופכת לבריאה יותר ומתמלאת בביטחון לאט לאט. כל במה היא בעצם קצת במה פתוחה, אבל לערבי ראשון בג'ימיהו יש מקום מיוחד בלב שלנו.

תיאטרון תמונע

המרכז שבשכונת מונטיפיורי הוא בית לאמנים, ובגלל זה הוא לובש צורה קצת אחרת בכל פעם שדמות אחרת עולה על הבמה: הצגת פרינג', להקה מנוסה, אמנים מתחילים – וגם דביר בסינו אחד בהופעה ראשונה. חבר שכנע אותו שהרפרטואר שלו מספיק בשביל הופעה קטנה, סגר בשבילו ערב בתמונע (על משקל "רשם אותו לאודישנים למשחקי השף"), ולערב אחד בקיץ 2019 התמלא המרכז במעגלים קרובים ורחוקים שקנו כרטיסים להופעה הראשונה של דביר בסינו.

השחר עולה מבין השער. תיאטרון תמונע. צילום: אילן בשור

הגיטרה והקחון מהסלון של שגיא הפכו לעיבודים בחדר חזרות, ועוד לפני שהיה שיר אחד בחוץ דביר עלה להופעה של שעה ורבע. זו היתה תקופה מבלבלת, כי אנשים נוטים לחשוב שהמשמעות של הופעה ראשונה היא שאתה מוזיקאי עובד, אבל האמת היא שהופעה ראשונה היא לא יותר מטבילת אש בדרך להיות משהו שאתה עוד לא בטוח בו. מהצומת הזה, של סקרנות ורעב פינת התקף חרדה, יצא דביר וביקש משגיא חיבורים שיובילו אותו למפיק נמרוד בר, הראשון שאיתו הוא עבד. שלוש שנים אחר כך, שגיא כבר יתחיל להפיק לדביר שירים בעצמו.