עוד מסעדה נפלה בסטטיסטיקה המבאסת, שראתה אינספור מסעדות שסגרו את שעריהן במהלך המלחמה. כנראה שהשנה החדשה לא הולכת לעשות לנו חיים קלים יותר – מסעדת ג'יה האסייתית סגרה אמש את שעריה, כך על פי דיווח של העיתונאי נדב בורנשטיין.

>>יש עוד דברים לעשות: 11 בילויים בתל אביב שלא כוללים מסעדה

מסעדת ג'יה נפתחה ברעש גדול בפברואר 2023, על חורבות יאקימונו שעמדה במשך 21 שנים בבנין בנין על רוטשילד. המסעדה (וגם הבר שמתחתחה 'ג'ון דאו') הוקמה על ידי קבוצת בעלים שהתגבשה מחיי הלילה וסצנת הבילוי בעיר – תום ברכה ומספר שותפים נוספים מהג'ימי הו חברו לאנשי הלילה עידו סגל וגל רמות וליוצאי הריאליטי תום חיימוב ותומר רוטשילד – והבטיחו חוויה אחרת. "פעם אנשים אהבו לצאת לנשנש איפושהו, להמשיך למקום אחר לדרינק ובסוף להגיע למיין איוונט. כאן אנחנו מנסים לרקוד על כל החתונות ולתת חוויית בילוי לאורך כל הערב",הסביר לנו דאזאורן דולפין. אם כן, חלק מהחתונות נסגרו, אם כי ה'ג'ון דאו' ישאר פתוח, ואנשי הג'יה מבטיחים שגם חלל המסעדה עוד ישומש בעתיד.

אך חלומות לחוד, ומציאות קשה לחוד. "לסגור פעילות עסקית שמעורבת בה כלכך הרבה השקעה רגשית וכספית זאת אף פעם לא החלטה קלה, אך המציאות הנוכחית לא מאפשרת את המשך הפעילות של ג'יה", מסר לנו המנהל התפעולי של המסעדה גל רמות. "לצערנו מהיום שפתחנו נלחמנו נגד השעון – פתחנו את העסק בזמנים של פוסט תקופת קורונה, המהפכה המשפטית וההשלכות של ההפגנות הסובבות את בית העסק שלנו. בשביעה לאוקטובר סגרנו את ג'יה לארבעה חודשים אחרי שאיבדנו מספר חברי צוות וחברים קרובים במסיבת הנובה, והחלטנו לפתוח מחדש למרות כל הקשיים. לאורך כל התקופה האחרונה הזרמנו כמויות כספים עצומות כדי לנסות ולהשאיר את החלום הזה בחיים, אך גם אנחנו הוכרענו ע"י הקשיים הבלתי נגמרים שקשורים בהפעלת עסק מהסוג הזה בזמנים האלו במדינה הזאת".

ג'יה, יש לומר בכנות, לא בדיוק תאמה את רוח התקופה. או במילים אחרות, בר אוכל יפני מדוקדק עם מאבטח לבוש שחורים בכניסה, ריהוט קטיפה כבד, רטבים שמוגשים בפיפטות מעבדה ואווירת בואו לבזבז את כספיכם לא התאימה לימים שבהם אנשים מוטרדים בדברים אחרים. בתפריט של השף אבנר עראג'י (מול ים, דיינינגס, הרברט סמואל) הופיעו פצצות ארנק כמו רול אבוקדו של 8 יחידות ב-68 ש"ח, או 83 ש"ח לרול טונה בלו פין. המנות אמנם היו מושקעות ואסתטיות לעילא ועילא, אך גם קטנות ובלתי משביעות. פינגר פוד מושקע לצד הדרינק. קרוב לשעת חצות המסיבה התחילה, וג'יה הפכה לסוג של קלאב אוכל מרים.

בריאיון הפתיחה שערכנו עם אנשי ג'יה, הם הדגישו את הקשר של המקום לאישה שנתנה לו את שמו – ג'יה קרנג'י, דוגמנית על משנות ה-80 שבעקבות ההצלחה התמכרה לסמים ומתה מאיידס. "היא דמות מוטרפת שמתאימה לתקופה שבה אנחנו חיים כיום. אישה שחיה מהר ובגדול, נהנתה מהרגע ותמיד תישאר יפה וצעירה", אמרו לנו דאז, ונראה שזו היתה תחזית לעתידה הקצרצר של מסעדת ג'יה. אבל יש סיבה לאופטימיות, כפי שמסביר רובין. "אנחנו מאמינים שמדובר בתקופת מעבר ומקווים שנוכל להיפגש בקרוב בזמנים טובים יותר ושפויים יותר עבור כולנו, מאחלים לכולם שנה אזרחית טובה ושהחטופים שלנו יחזרו במהרה. במקביל, אנחנו נמשיך להפעיל את חלל המקום כבית לאירועים פרטיים ומקום שמקדם אומנות ומוזיקה".

• אוכלים שותים
• סגירה
• אוכל יפני
• ג'ימי הו

העובדות היבשות הן שבתל אביב השמש שוקעת, לא זורחת. גבולותיה הגאוגרפיים של מדינת ישראל לא מותירים מקום לדיון: מתוך תל אביב, נבלעים הימים לתוך הים התיכון תחת שמיים כתומים-סגולים, והמחר מפציע מבין בנייני המשרדים של מתחם הבורסה, מבצבץ בין גבעותיה של גבעתיים או עולה מעל הפארק הלאומי ברמת גן. אבל האמת היא שהעיר מלאה גם בנקודות של זריחה – באזורים שהיו לנו הכי מעורפלים, עמומים ומבלבלים, רגע לפני שהשמיים התבהרו והשמש עלתה.

כשעבדנו על הסינגל המשותף "השחר" היינו מרוכזים כל אחד בתוכניות של חייו – בעבודה, למצוא דירה, לארגן חתונה – והיצירה קיבלה מן שגרה מופרדת משלה. לא שיערנו שבימים שבהם הוא יצא החוצה, באמת יהיה צורך בתזכורת קולקטיבית לזה שיש מחר ויש תקווה. אנחנו אנשים שנושמים ציניות וביקורת, אבל יש בקונספט של "שחר", של המחר, כל כך הרבה פוטנציאל שמאפשר להשיל קצת פסימיות, ולראות את האפשרויות שמחכות לנו בצד השני של הלילה.

עבדנו על השיר בסלון-אולפן של שגיא, כמו שאנחנו יושבים בסלון כבר המון שנים, רק שהנופים סביבנו השתנו. הסלון-מטבח של שגיא בדירת חדר וחצי הפך לאולפן הביתי. הסאבלטים של דביר הפכו לחוזי שכירות ארוכים. ארוחות הנחמה באמצע הלילה הפכו לצ'יט-מיל מתוזמנים. שברונות הלב הפכו לזוגיות יציבה שכל אחד מאתנו מחזיק. את הקלישאות הגדולות של שנות ה-20 עברנו ביחד בעיר, בין פרידות, בין עבודות, בין חלומות, ולכל אחת הן יש לוקיישן שאפשר לה לקרות. אלה המקומות שבהם עלה לנו השחר.

דיזנגוף 145

לפעמים צריך לחבק את הסאחיות: בימים הראשונים של מה שהפך ל-bromance שיש לנו היום, הדירה של שגיא ישבה בעורק הסטרייטי הראשי של הצפון הישן. אין דבר שמעניק בוסט לחברוּת יותר מאשר שברון לב מסונכרן, ואנחנו – למזלנו – עברנו שניים קשים ממש במקביל. דיזנגוף 145 היה בית ההבראה הכי טוב שיכולנו לבקש לתקופה הזו: שיחות נפש בסלון, ירידה לסיבוב מאנץ' באיז'ו ובבט (שנסגר מאז. מסבחה לימה מתובלת בדמעות של פרידה, את בלבנו תמיד), עלייה חזרה לנגן בדירה, וירידה נוספת לאחד הברים בסביבה.

בדירה הזו, בחסות משברי זהות של שנות ה-20, התחיל שגיא בתהליך שהפך אותו מביטבוקסר עם קחון למוזיקאי, ודביר התחיל להשתעשע במחשבה רצינית על העתיד המקצועי שלו. הוא היה מנגן את השירים שהפכו לימים לסינגלים ראשונים – "בואי ענבל" ו"טוליפים" – ושגיא היה מוסיף עליהם שכבת גרוב שהיתה מעניקה להם צורה, ודוחף אותו לנוע איתם קדימה. בינתיים, הישיבות שלנו הלכו והתרחבו לג'אמים גדולים יותר של חברים ודמויות בתעשייה שבאו לבקר בסלון, ושגיא הספיק מאז להפוך מאדם שמארח ג'אם לאחד שמשתתף בו. טוב, הוא גם מארח, אבל כבר לא בדירת חדר וחצי בדיזנגוף. אנחנו גם בוכים הרבה פחות מפעם.

גבעת הילטון

הפארק שנמצא מדרום לגן העצמאות הוא לא רק לוקיישן דייטים צ'יזי, אלא גם הכי קרוב ל"טבע" שהצלחנו להמציא לנו בהליכה מדיזגוף. הימים הם ימי טרום-קורונה, ואנחנו שני וואנאביז שלא יכולים יותר לראות את הדירה של שגיא וצמאים לקהל. היינו לוקחים קחון, גיטרה ואת כל מי שרוצה לבוא – ליטרלי, אנשים היו פשוט מצטרפים מהרחוב – והולכים לפארק שבגבעת הילטון.

היום יש לנו נטייה לנתח כל מילה וכל תו, לוודא שאנחנו מאזינים להפקות בתנאי סאונד מדויקים, אבל באותם ימים הפשטות הובילה אותנו, ומטרות ויעדים היו חזון אמורפי שאי אפשר היה לקחת ברצינות. גבעת הילטון היתה המקום שבו יכולנו לא לקחת את עצמינו ברצינות, וסתם לשבת ולנגן. היינו מכנים את זה "ג'אם שקיעה", אבל בפועל היה שם משהו הרבה יותר קטן וטהור: רצון לצאת החוצה עם המוזיקה, לא משנה מי יאזין. לא היה קהל שיבוא, אז באנו אליו ואנשים שמחו. זה אמנם טור על אזורי השחר של העיר, אבל כן, השקיעות בחוף הילטון מטורפות. לוקיישן דייטים ראוי.

ג'ימי הו

במות פתוחות לא מקבלות מספיק כבוד. הן מאפשרות למוזיקאים להתגבש בצורה הכי מזוקקת שיש: לנסות חומרים, לשיר לייב, לקרוא קהל בזמן אמת. באיזשהו שלב התחלנו לחפש תכלית ליצירה שלנו, ולתקופה מסוימת לא היו לנו חיי לילה שלא קשורים במוזיקה. ב-2019 היינו באים בימי ראשון בערב לבר הג'ימיהו ברוטשילד ומסתכלים על אנשים זורקים את עצמם למים העמוקים, לקהל אינטימי. הם נתנו לנו את הלגיטימציה להיות אמיצים, לעלות, לנסות חומרים – ולפעמים גם להיכשל.

היינו מכירים שם חברים ומנסים להבין מי אנחנו בעולם של המוזיקה, לפעמים בהצלחה ולפעמים בקרינג', כמו בכל ההתחלות. הפחד לא נעלם עם הזמן, אבל מערכת היחסים עם הקהל הופכת לבריאה יותר ומתמלאת בביטחון לאט לאט. כל במה היא בעצם קצת במה פתוחה, אבל לערבי ראשון בג'ימיהו יש מקום מיוחד בלב שלנו.

תיאטרון תמונע

המרכז שבשכונת מונטיפיורי הוא בית לאמנים, ובגלל זה הוא לובש צורה קצת אחרת בכל פעם שדמות אחרת עולה על הבמה: הצגת פרינג', להקה מנוסה, אמנים מתחילים – וגם דביר בסינו אחד בהופעה ראשונה. חבר שכנע אותו שהרפרטואר שלו מספיק בשביל הופעה קטנה, סגר בשבילו ערב בתמונע (על משקל "רשם אותו לאודישנים למשחקי השף"), ולערב אחד בקיץ 2019 התמלא המרכז במעגלים קרובים ורחוקים שקנו כרטיסים להופעה הראשונה של דביר בסינו.

הגיטרה והקחון מהסלון של שגיא הפכו לעיבודים בחדר חזרות, ועוד לפני שהיה שיר אחד בחוץ דביר עלה להופעה של שעה ורבע. זו היתה תקופה מבלבלת, כי אנשים נוטים לחשוב שהמשמעות של הופעה ראשונה היא שאתה מוזיקאי עובד, אבל האמת היא שהופעה ראשונה היא לא יותר מטבילת אש בדרך להיות משהו שאתה עוד לא בטוח בו. מהצומת הזה, של סקרנות ורעב פינת התקף חרדה, יצא דביר וביקש משגיא חיבורים שיובילו אותו למפיק נמרוד בר, הראשון שאיתו הוא עבד. שלוש שנים אחר כך, שגיא כבר יתחיל להפיק לדביר שירים בעצמו.

• ❤ תרבות
• מוזיקאים
• ❤ תל אביב
• עירוני
• ג'ימי הו