שדרות יאושלים: מה הדרך הכי טובה להתנייד ביפו החסומה?

עודד ברנח נשלח לפרוץ את המצור בשדרות ירושלים בארבעה כלי תחבורה שונים כדי להבין איזה מהם יוכל לשמש אתכם תוך הצטברות מינימלית של זיעה

שדרות ירושלים (באדיבות יולי גורודינסקי)
שדרות ירושלים (באדיבות יולי גורודינסקי)
5 ביוני 2019

לאחרונה נסגרו חלקים כבירים משדרות ירושלים לתנועת כלי רכב לטובת עבודות הרכבת הקלה. בעלי העסקים כבר מדווחים על ירידות בהכנסות והתושבים מלינים על עיר שהפכה נצורה בן רגע. מספיק סיור חטוף, ביום או בערב, כדי להרגיש את אווירת הנכאים שהשתלטה על השדרה התוססת לשעבר. ליתר ביטחון עשיתי את הדרך אליה וממנה ארבע פעמים, במסלולים ובאמצעי תחבורה שונים, בניסיון לקבוע מהי האופציה הסבירה ביותר עבור אלו שירצו, אולי, להטריח עצמם אל אזור האסון החדש של חפירות הרכבת הקשה. נקודת המוצא הייתה בצד התל אביבי של הגבול (דרך יפו בואכה התדר), והיעד – סניף אבו חסן ברחוב יהודה הימית. מרחק של שני ק"מ, שבשעות העומס יוכל לכלכל סרט מסע במדבריות ארצות הברית. עד כמה גדל המרחק הממשי והסימבולי מתל אביב ליפו? התוצאות לפניכם.

בדרך ליפו עוצרים ב… איפה?

אמצעי תחבורה: אוטובוס
מוביט הבטיחו: 22 דקות
עודד תזמן: 31 דקות
מדד הזיעה: 3/5 (או: רני רהב בסחנה)

על ספסל עץ, בתחנה לא מקורה בדרך יפו, אני ממתין לאוטובוס ומוחה אגלי זיעה שמצטברים לאורך המצח. הטמפרטורה באוטובוס שמגיע מפתיעה לטובה. אני מתפלח פנימה ואפילו מצליח למצוא מושב פנוי – בדיוק כשהבוס מחליט לפנות שמאלה במפתיע, היישר אל רחוב אליפלט. "אתה כבר לא מגיע ליפו?", אני מתעניין אצל הנהג. "אף אחד כבר לא מגיע ליפו", הוא מפטיר ומראה לי בתנועת יד אדיבה את הכיוון לדלת האחורית. בחוץ יוני אבל האספלט כבר נמס. טעיתי בקו? או שמא הוטעיתי? אין את מי לשאול, בייחוד אם מתעלמים משאר הנוסעים האדמומיים והזעופים שמחכים איתי בתחנה לוהטת באמצע שומקום. כשהקו הנכון מגיע – 41 מספרו – אני נגאל מייסוריי ומניחוחות הזיעה הרב לאומיים שאופפים אותי, ותוך דקות ספורות אני כבר יורד, לצערי, היישר אל תוך התופת ביהודה הימית.

מחאת האפודים הזוהרים

אמצעי תחבורה: מונית
גט הבטיחו: 7 דקות
עודד תזמן: 8 דקות
מדד הזיעה: 1/5 (או: ביונסה בהופעה, כולל המאורר)

התחביב של שאול הוא טיולים בחו"ל. אולי זה מסביר את האיחור שלו. בינתיים אני מעיין בחוברת מהודרת שקיבלתי מאדון מבוגר עם וסט זרחני. "זה פירוט על כל השינויים והבלגן החדש", הוא מסביר בכנות נוגעת ללב. כששאול מופיע לבסוף אני עולה למונית וממשיך לעיין בברושור – במיוחד בנערת האמצע שלו: מפה צבעונית מדי של קווי האוטובוס העירוניים שהשתנו ללא היכר. לא בטוח אם כאב הראש הוא מהקריאה בנסיעה או מהניסיון לפענח את התרשים, אבל המונית ממוזגת והרמזורים בדרך ארוכים להחריד, כך שאני מנצל את הזמן בשביל לספור תיירי תגלית. ראיתי 27. זה גם מספר המעלות בחוץ והמחיר שמראה המונה כשהמונית פולטת אותי אל תוך השדרות העגומות למראה. למרגלות בית מגורים נושן – שוודאי היה יפהפה אלמלא עמד כה מוזנח – הרוכלים כבר הספיקו לנצל את גדר המתכת הכעורה לתליית סחורה צבעונית לראווה, אך ספק אם מספר הנפשות ברחוב מצדיק את פתיחת העסק.

רוחות של שינוי

אמצעי תחבורה: אופניים
גוגל הבטיחו: 10 דקות
עודד תזמן: 10 דקות
מדד הזיעה: 4/5 (או: שלמה ארצי בקיסריה)

המהירות שבה אני טס על אופניי במורד דרך יפו מסוכנת: עוד אפשר לחשוב שנושבת כאן רוח. אחרי שתי הכמעט תאונות הראשונות שלי, אני כבר דרוך מספיק בשביל לחמוק מדוגווקר ברוך קליינטים, לפספס במילימטר דלת של מכונית שנפתחה עליי ולעקוף הר קרטונים שהושלכו על המדרכה אחרי פריקת הסחורה.

בהגיעי ליפו אני שוב מתלהב לרגע מתפוזי הפלסטיק על צמרות הפיקוסים, ושוב כועס על עצמי שנפלתי בפח. בשדרה הסגורה הרמטית עדיין זרוקים איכשהו נרקומנים – עליי נגזר לדווש על המדרכה. לראשונה בחיי אני לא מנסה לחמוק מטפטופי המזגנים. כל טיפה צוננת תתקבל בברכה. אם אתם חובבי אקסטרים, זו הדרך הזולה והמהירה ביותר להגיע ליפו. בדרך נס אני מגיע אל היעד, נשבע לקנות קסדה מתישהו בקרוב.

שדרות ירושלים (צילום: אילן רוזן)
שדרות ירושלים (צילום: אילן רוזן)

התרגיל המסריח

אמצעי תחבורה: ברגל
מפות הבטיחו: 25 דקות
עודד תזמן: 26 דקות
מדד הזיעה: 5/5 (או: טיול שנתי למצדה)

"כאן בקפה אלהמברה", מהדהדת מרגול בראשי, "האוויר עומד והראש סחרחר". האמת שהייתי שמח לקנות משהו קר לשתות, אבל אפילו מקדונלד'ס נעלו סופית את דלת הסניף הפונה לשדרה. חבל. ההליכה, מיותר לציין, לא נוחה כלל. המדרכה עשויה טלאים טלאים ורוחבה משתנה ללא הפסקה. הנוף היחידי בדרך המובילה אל הים הוא הכביש הסואן שמימיני, ומשמאלי – מוניות ניו יורקיות צהובות שמככבות (עדיין!) על הפוסטרים במסגריות הפזורות לאורך רחוב אילת. אני חושד שעיגולי הזיעה הרכיבו מאחורי גבי קואליציה והתאחדו לכתם כהה ענקי, ומפאת הצחנה נמנע מחיבוק עם חבר ותיק ויפואי אסלי בעיני עצמו שפגשתי בדרך. "זה לא לציטוט", הוא מסכם, "אבל האמת שממש נורא כאן".