והדרת פני זקן

"זרקתם אותנו בנגב, בצפון, בפריפריה," אמר הזקן המזרחי שישב על הספסל, עיניו רושפות וראשו נד לשלילה, שוב ושוב. "איפה יש חור, שמה זרקתם אותנו." "איפה רצית שנזרוק אותכם," אמר הזקן האשכנזי, שישב לידו, "בצפון תל אביב?"
"ממשאיות הורידו אותנו! באמצע המדבר שמו אותנו – "
"שמו…"
"כן, שמו!"
"נתנו לכם בתים בחינם," אמר האשכנזי. "לא רוצים, תקומו, תלכו למקום אחר. מי מפריע לכם?"
"באנו בלי כלום! איך נקנה דירה?"
"בדיוק! באתם בלי כלום, ומדינה נתנה לכם בית חינם  – "
"בית בג'יהנם."
"בחינם!"
"הבאתם אותנו להיות פועלים. עבדים שלכם."
"לא רוצה, אל תבוא. תישאר במרוקו, עם מלך מה שכל כך אוהב אותכם, וזוהרה אלפסי שעושה טולולו, וכל הבתים, והמשרתים – איזה יופי! מי אמר לך לבוא?"
"בן גוריון אמר!"
"אז אמר. מה הוא, אבא שלך?"
"אחרי שאתם עשיתם שהערבים ישנאו אותנו – "
"אחרי שאנחנו הקמנו מדינה בשבילכם, שמגג!"

וכך היו ממשיכים להתווכח, על הספסל בגינה, לולא קמה הפיליפינית של המזרחי ואמרה לו: "עכשיו פיפי!"
"אין לי פיפי."
"אחר כך חוזרים, לא תעשה בדרך," אמרה הפיליפינית.
"לא יעשה, לא יעשה."
"עכשיו תעשה!" אמרה ונעמדה לידו, נמוכה, עגולה ונחרצת, והוא הבין שאין לו ברירה, התרומם בקושי, ושניהם התחילו את מסעם לעבר פינת הגינה, שם יש גדר אבן קטנה (כל הכלבים תמיד מושכים לשם, ואשה אחת עם כלב רזה ותוקפני אמרה פעם לחברתה: "בטח, שמה הריחות הכי מעניינים"; עכשיו אני מבין למה),

הפיליפינית הורידה לו את המכנסיים, וכיוונה אותו לגדר, והוא השתין, ואז היא ניערה לו את הזין – אפשר לקרוא לזה זין אם זה משמש רק לפיפי? אני נזכר בספר "תותחי נברון",

שם אסיר עולם משתין ומביט באיברו ואומר לו, זהו, חביבי, זה כל מה שתעשה בחיים מעכשיו, פיפי; וכשהסרט הגיע לטלוויזיה חיכיתי בציפיה דרוכה לראות את השחקן ששיחק אותו, טלי סאבאלס, הלא הוא המפקח קוג'אק הקירח והקשוח והאהוב, מדבר אל הזין שלו אבל הסרט דילג על השורה הזאת ולעולם לא אדע: האם קוג'אק קירח גם שם?

הפיליפינית גמרה לנער את הזקן משאריות הפיפי, והלבישה אותו. כשהתיישבו חזרה בספסל, פנתה חברתה אל הזקן שלה, האשכנזי: "אתה צריך גם?"

"לא," הוא אמר. "אז אתה שומע, אתה צריך להגיד תודה לבן גוריון, שמנדריק אחד-"
אבל הפיליפינית חתכה אותו: "סבא, אחר כך לא עושים. תעשה עכשיו."
"אין לי!"
"תקום, תקום," אמרה ואחזה בו בכתף, והכאיבה לו כנראה, כי הוא התעוות טיפה, ואז משכה אותו מעלה כאילו היה בובה קלה.
"לך, לך, אל תתווכח איתה," אמר לו המזרחי.
"אבל אין לי -" אבל לא גמר את המשפט, כי היא כבר גררה אותו קדימה, אוחזת בצווארו באותה נקודה כואבת ומכריחה אותו לצעוד קדימה, והם הגיעו אל גדר האבן, שם היא הורידה לו את המכנסיים, חיכתה שהוא ישתין, ואני סובבתי את פני עד ששמעתי צעקה – זו היתה הפיליפינית, שהמשיכה ואמרה: "מה עשית? פיפי אמרתי לך! לא קקי, פיפי!"
והזקן רעד מבושה, והפיליפינית השניה שישבה על הספסל התפוצצה מצחוק, והזקן המזרחי תהה למה היא צוחקת אבל שמיעתו היתה חלשה וראייתו עוד יותר והוא לא הבין מה קרה שם, והפיליפינית של האשכנזי לקחה נשימה עמוקה, שלפה מכיסה נייר טואלט – כנראה היתה מוכנה למקרים כאלה – ניגבה לו את התחת, הלבישה אותו חזרה, ולאט לאט הוליכה אותו חזרה לספסל.

הזקן המזרחי אמר: "או הנה אתה. כמה זמן לוקח, בחיאת התורה. אז מה אמרתי לך בן גוריון? אמרתי לך ש…"

אבל חברו כבר התקשה לעקוב, ואחרי שעה קלה החליטו המטפלות שזהו, עד כאן, והקימו אותם. הזקנים אמרו שלום ונפרדו, אבל בגלל שהלכו כל כך לאט, לקח להם לפחות עשר דקות עד שהתחילו להתרחק זה מזה.