המפוזר מהכפר הגלובלי
הדרך היחידה להפסיק לצרוך פוסטים אלימים היא כמו הדרך היחידה להעביר ריח של בצל מהפה - לאכול שום, כמובן. או, במקרה שלנו, לצרוך אסונות אמיתיים
יש יותר מדי חדשות בזמן האחרון, ואני יודע שאתם מרגישים כמוני, ולא נעים לכם לומר את זה כי זה נשמע כמו טרוניה של זקנים, אבל זאת האמת – יש הרבה יותר מדי חדשות; כאילו היכולת האנושית לייצר אסונות התמתחה והתמתחה כדי לספק את אמצעי התקשורת החדשים, שמדווחים עליהם בתדירות יותר ויותר גבוהה. ולא מעט בזכות העובדה שברגע שאין איזה אסון נורא לדבר עליו, כולם חוזרים לרפרש את הפייסבוק,
ושוקעים במדמנה נוראית של פוסטים על מירי רגב ושלל חקייניה (המציאות עצמה, דומה, היא חיקוי עלוב למירי רגב, שהצליחה למצב את עצמה בתור גרסת-השלוש-שניות לכל מחשבה לא נעימה שאי פעם עברה לך בראש: אם זה מיותר, מסריח, ונדבק לנעליים, תהיה בטוח שמירי רגב אמרה את זה), והמוח זועק, לא! רק לא זה! אבל הבוהן המרפרשת חזקה מהמוח הזועק,
כך שהדרך היחידה להפסיק לצרוך פוסטים אלימים היא כמו הדרך היחידה להעביר ריח של בצל מהפה – לאכול שום, כמובן. או, במקרה שלנו, לצרוך אסונות אמיתיים. והעולם, יש לציין, מספק את הסחורה: עוד ועוד הרוגים ואלימות ושנאה, מה שרק מלבה כמובן את סבב הפוסטים הבא, שרק מדליק את סבב האלימות הבא – כמו המסוממים האלה,
שפעם גרו בבית לידי, והיו מקיאים מדי פעם, אבל אז עוצרים בעצמם כי כמה אפשר להקיא; וברגע שהיו עוצרים היו בולעים את קיאם בחזרה, מה שעשה להם ממש לא טוב, וגרם להם לשוב ולהקיא – וחוזר חלילה. אחד מהם, כאשר היית שואל לשלומו, נהג אפילו לענות במאור פנים, שלא לומר בסוג של שמחה: ״לא טוב לי!״
שנים תהיתי מה קרה לו. הפעם האחרונה שמישהו ראה אותו היתה בקולנוע מוגרבי ז״ל, שהיה אז בהריסותיו, חצי ממנו מגולח ועדיין איכשהו עומד, ואיזשהו סטודנט לקולנוע התרשם מהמראה המיוחד, ורגע לפני הריסתו הסופית הגיע באישון ליל, הרים כמה פנסי תאורה ענקיים, וצילם סצינה למרגלות הבנין ההרוס. ולפתע,
בשלוש בלילה,
גח אותו מסומם חביב מתוך אחד הכוכים ההרוסים בקומה השניה של הבנין, ירד אט אט למטה, מסונוור מאור הפנסים, התקרב לצוות ושאל:
״סליחה, מה השעה?״
״שלוש,״ אמרו לו.
״בלילה או בבוקר?״
״בלילה.״
״וואי!״ – אמר המסומם החביב –
״אני מה זה מאחר!״
והמשיך בדרכו בחשיכה, לאי שם, בדרך לאותה פגישה חשובה שאליה היה אמור להגיע. מאז הוא לא נראה בעיר, ובמשך שנים תהיתי מה קרה לו, והאם הוא עדיין גח מתוך
כוכים חשוכים ומודיע במאור פנים
ש״לא טוב לי!״ – וכן, אני יודע, רוב הסיכויים שאינו בין החיים כבר מזמן. אבל אצלי הוא מתוייג כאחד שנמצא, תמיד, תמיד, בדרך לפגישה לילית הרת גורל שאין ספק שיום אחד יגיע אליה, וכמו שנאמר כבר מזמן על דמות לא פחות מסתורית:
״את סופו אין איש יודע /
את קיצו אין איש מכיר /
כנראה הוא עוד נוסע /
ונשאר בזו העיר.״ רק שזו היתה תקופה אחרת,
וקשה להניח שלמפוזר מכפר אז״ר היתה דיעה כלשהי בענין מירי רגב, הטרור העולמי, או ההפיכה בטורקיה. לא, הוא סתם היה מה שהוא, סתם איש אחד כלשעצמו. ואני רק יכול להתחלחל למחשבה איזה חיים אומללים היו לו, אילו במקום לתהות אם ״זה שבחלון זורח, שמו הוא שמש או ירח?״ היה נאלץ להעלות פוסטים ובהם דעתו הנחרצת באשר לאירועי היום. או שמא דווקא ההשפעה היתה הפוכה – יכול להיות שהמפוזר מכפר אז״ר היה מחולל מהפכת פייסבוק, ותהיותיו הקטנטנות היו הופכות לטרנד חדש: ״מהפכה בטורקיה או בתורכיה? אתמהה״; או ״אם מזרחי מתעצבן לבד ביער ואף אשכנזי לא אומר לו שזאת מהפכה תרבותית – האם זה מביא מנדטים או לא?״
כן. בטוח. זה העתיד: פייסבוק מלאה פוסטים של המפוזר מכפר אז״ר. ואם לא העתיד, לפחות העתיד שהיה צריך להיות.
