המילה "בגידה" מרחפת באוויר: איך להיות מזרחי נכון בלי להשתכנז

נתחיל מהסוף: קוראים לי אבישי סלע. סלע = עברות של סלמי, שם המשפחה של אבא שלי. מצד אחד הודי, מצד שני חאלבי. על הנייר, מזרחי משני הצדדים. זו נקודת המוצא. עכשיו אפשר להתחיל.

בתוך האווירה האמוציונלית, המיליטנטית והבלתי נסבלת ששוטפת את ישראל בחצי השנה האחרונה, יצאה לאור אמש סדרה חדשה – קוראים לה "קרועים", והיא מבית היוצר של רון כחלילי. וכחלילי, בין שאר סגולותיו, יודע לייצר שיח – כך הוא עשה עם שורת סדרות בעבר, מ"על צד שמאל" (שסקרה את ההיסטוריה של השמאל הפוליטי בישראל), דרך "סרט שחור לבן" שנגעה בתופעת סרטי הבורקס ועד סדרה כמו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" שאתם יכולים לנחש במה עסקה.

אותו קו שסע מוכר. ציון אמיר, "קרועים" (צילום מסך: רשת 13)

קו אחד שזור בין כל היצירות של כחלילי – 11 בסך הכל, כולל הנוכחית – והוא העיסוק באחד השסעים המרכזיים שעומד בלב החברה הישראלית, זה שבין אשכנזים למזרחים. הפעם, ב"קרועים", הוא מלווה את סיפורם של "המשתכנזים" – אנשים שנולדו למשפחות יוצאי עדות המזרח, ואימצו לעצמם עם השנים תרבות אחרת. כאלה שביקשו "להשיל מעצמם" את המזרחיות שצמחו ממנה, כדי להפוך להיות מעורים יותר בחברה הישראלית.

הסדרה מלווה, בכישרון רב, שורה של דמויות שעשו את המסע הזה – מגורי אלפי ועד גלית דיסטל-אטבריאן, מציון אמיר ועד אבי בוסקילה. הקייס של כחלילי מאוד ברור: מזרחיות מוגדרת בצורה מאוד מסוימת – מוזיקלית, תרבותית, התנהגותית – וכל הליכה מהשורשים המקוריים האלה לטובת כל דבר אחר, היא קרע (כמאמר שם הסדרה, "קרועים"). המילה "בגידה" לא נאמרת במפורש (אולי כדי לא להעליב את המרואיינים), אבל ברור שהיא מרחפת באוויר.

לערוק החוצה מהמחנה. גלית דיסטל-אטבריאן, "קרועים" (צילום מסך: רשת 13)

כלומר, יש רק דרך אחת להיות מזרחי: לשמוע מוזיקה מזרחית, לאמץ את המנהגים (אולי גם את המסורת היהודית), להיות מחובר למקום שממנו באת. כל ניסיון לחוות את החיים אחרת, הוא "להשתכנז" – לערוק החוצה מהמחנה, לטובת המחנה הנגדי. זה של האשכנזים, שהם ההפך הגמור. יש משהו מאוד מיושן בתפיסה הזאת, זו ששמה קו ברור, כמעט חומה, בין המזרחיות לאשכנזיות – ומבקשת לשים כל אדם בצד כזה או אחר של החומה. המציאות היא בוודאי לא אוטופית; גם עבדכם הנאמן נתקל לא פעם בהתייחסות השונה כלפי מישהו שנראה כמוני, או מחזיק בשם משפחה כמוני. אבל היא גם לא העולם של "קזבלן".

כי בעולם שאני חייתי וחי בו עד היום, אף אחד לא עשה את ההפרדה הזאת. תמיד חייתי בין כל מיני אנשים, והעדה שלי לא העלתה ולא הורידה. בתיכון קוגל בחולון, שבו למדתי, חננות לא עושים את החשבונות האלה. אף אחד לא ידע מה שם המשפחה של הבריונים שהפחידו אותי בתיכון, אבל כל הילדים ידעו להיזהר מהם בצורה שווה. נראה לי שבן גוריון קרא לזה "כור היתוך".

המזרחית הלא נכונה. אורטל בן-דיין, "קרועים" (צילום מסך: רשת 13)

זאת בדיוק הבעיה בגישה שמניעה את כחלילי בסדרה הזאת – ההנחה הסמויה, ולעתים גם הגלויה, שמזרחיות צריכה וחייבת לבוא רק בדרך אחת. היא לא מכילה בתוכה את האפשרות שחלקנו, אולי אפילו יותר מאשר רק חלק, מעוניינים להיות מה שהם – בין אם הם רוצים לעשות מוזיקה ערבית, או היפ-הופ, או שניהם ביחד באותו הזמן. ויותר מזה – לא רק האשכנזים מפעילים מסננות, אלא גם המזרחים – והסדרה הזו היא הדוגמא הכי טובה לכך. סדרה שכולה "גייטקיפינג", שמסמנת לכולם מה זה להיות מזרחי, איזה מוזיקה צריך לאהוב ומה צריך להיות כדי להיחשב למזרחי "נכון" (בניגוד למזרחי הלא נכון, הוא המשתכנז, הוא זה שערק מהמחנה וניסה להתחפש).

גם למזרחים מותר להיות משהו אחר. עדי ששון, "קרועים" (צילום מסך: רשת 13)

אבל אנשים, תודה לאל, הם הרבה יותר מורכבים. בטח ב-2023. בהופעות של עומר אדם, או של רביד פלוטניק (האשכנזי!), אף אחד לא זוכר מאיפה ההורים שלכם באו. בפלייליסט שלי בספוטיפיי חיים זה לצד זה, חיים משה וברוס ספרינגסטין, יוני רכטר ושרית חדד, אתניקס וקנדריק למאר ובריטני ספירס (כי למה לא בעצם). את ההבדלים הישנים אני משאיר לסרטי הבורקס.

הניצחון האמיתי של המזרחיות יושג כשכולנו נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. חלק מאיתנו יישארו עם המזרחיות הקלאסית, חלק מאיתנו יילכו למקומות אחרים בחיים או בתודעה. ולאף אחד לא יהיה אכפת איפה אמא נולדה ומה שמעו בבית (אגב – אצלי בבית שמעו את יהודה פוליקר, שלומי שבת וגידי גוב. את שלושתם אני אוהב עד היום). הסדרה "קרועים" היא, במובן הכי טוב של המילה, עוד סדרה של רון כחלילי – היא מעניינת, היא מעצבנת במידה, היא מגרה אותך לחשיבה אחרת. זה מה שכחלילי תמיד ידע לעשות, ואת זה הוא עושה בהצלחה גם הפעם. האם השתכנעתי מהקייס של הסדרה? לא ממש. אבל היא עדיין שווה את הצ'אנס.