העיר בכחול: תל אביב, הגיע הזמן לדבר על Wolt
אחרי מספר מקרים שבהם הותקפו מפגינים בידי שליחי Wolt, צריך להגיד משהו גם על האופן שבו מיזם השליחויות דורס עובדים ומסעדנים ומתנער מכל אחריות. אולי זה הזמן להתחיל לבשל יותר בבית (או לפחות לעבור לתן ביס)
צריך לדבר על וולט. צריך לדבר על תאגיד הענק למשלוחי מזון שהפך בימי הקורונה למנגנון יעיל ורווחי בסיוע צבא לובשי הכחול שלו. צריך לדבר על וולט גם אם זה לא נוח. כי אתמול הזמנו יין, ושלשום לא התאפקנו כי היה קרייב להמבורגר. צריך לדבר על וולט מהסיבה הפשוטה שבדרך ליעילות ולרווחיות ולאפקטיביות וכן, גם לשירותיות המעט מוגזמת ללקוחות, נרמסים בדרך לא מעט עובדים ואזרחים מהשורה.
ב"מקום הכי חם בגיהנום" דווח לאחרונה בהרחבה על כמה וכמה מקרי אלימות מצד שליחים המועסקים על ידי החברה. גולת הכותרת, ממש מהשבוע האחרון: ריסוס בגז פלפלוניסיון דריסה של מפגינים. למי שחי בעיר לא נדרש אפילו דיווח חדשותי כדי לחוות את נפח עבירות התנועה שמבצעים שליחי החברה. לא היה יום בתקופה האחרונה שבו לא יצא לי להיתקל בשליח עובר באור אדום, נוהג בפראות על מדרכה או רוכב בניגוד לכיוון התנועה.
בחברה עצמה כמובן מגנים ומצרים ומזועזעים ומנסחים הודעות יפות לתקשורת וללקוחות. המשותף לכולן: הטלת אחריות על השליחים הסוררים, התנערות מהם והוצאת הודעות הבהרה לשליחים, מעין "נו, נו, נו" עם האצבע המורה משל היו ילדים קטנים. העניין הוא שהשליחים האלה אינם ילדים קטנים, חלקם אנשים בוגרים עם מקצוע שנאלצו למצוא אפיק תעסוקתי אחר בשל משבר הקורונה. העניין הגדול יותר הוא מה שלא מופיע בדפי המסרים של וולט: לקיחת אחריות מצד החברה עצמה על צבר האירועים האחרונים.
באקלים הנוכחי שבו החברה עובדת בישראל (ואולי במקומות נוספים בעולם) זה בעצם עניין די פשוט – להתנער, לגנות, לעבור הלאה. לומדים מהטובים ביותר. למען האמת, מלכתחילה ביססה וולט מנגנון העסקה רופף שבמסגרתו השליחים עובדים כמעין פרי-לנסרים חסרי זכויות ומקבלים שכר פר משלוח.
בינתיים נכנסה הקורונה לחיינו, רשימת ההמתנה לתפקיד התרחבה – לעתים פשוט מחוסר ברירה של מחפשי עבודה – ובאחרונה הוחלט לבצע בחברה פיילוט שלפי שליחים רבים פוגע בהכנסותיהם: במקום לבצע יותר ממשלוח אחד לכיוון מסוים, חויבו השליחים להשלים משלוח אחד מהמסעדה לבית המזמין – ורק לאחריו לעבור למשלוח הבא.
ולא נשכח את המסעדנים שנפגעו קשות בחצי שנה האחרונה. הם נכנסו מראש למשבר עם גרזן צמוד לצוואר, ובכל יום אנחנו שומעים על מקום נוסף שנסגר. הגרזן הזה עשה וממשיך לעשות הנפות וסיבובים (סליחה). אלה שעדיין נאבקים נאלצים בלית ברירה להצטרף לשירות המשלוחים רק כדי להישאר עם רבע ראש מעל המים, מבלי לראות רווח אמיתי מהשירות ועם תשלום עמלות גבוהות לוולט.
עכשיו חייבים לשים כוכבית ולהזכיר שמדובר בחברה פרטית. במלים אחרות: וולט לא חייבת שום דבר לאף אחד. היא מציעה שירות, ואנחנו יכולים להשתמש בו ואנחנו יכולים גם שלא; השליחים יכולים לעבוד עמה – ויכולים גם לפרוש וכך גם המסעדנים. אלא שהנסיבות שנוצרו בחצי השנה האחרונה כל כך משונות ודמיוניות וחסרות תקדים, שהיית מצפה גם מגוף פרטי להפגין מעט פחות דורסנות. מעט יותר אמפתיה. הרבה יותר אחריות.
בחזון הדיסטופי שמתישהו ייכתב על משבר הקורונה בתל אביב יתואר אולי כיצד כולם הפכו לזומבים בכחול, רכובים על קורקינטים חשמליים עם תיק קירור. יסופר כיצד רבים הבינו שאין ברירה אלא להפסיק להיאבק בכוח הכחול ופשוט להצטרף אליו, כי כך יוטב לך. בינתיים, כשכולנו עמוק בתוכו, עולות מחשבות על האופן שבו ההתנהלות הכוחנית הזו מזכירה מפלצות טכנולוגיות אחרות, אתם יודעים מי – עשו עליהן לא מזמן סרט בפלטפורמה שהיא בעצם אחת מהן. וולט עדיין לא שם, אבל נראה לי שבינתיים אתן צ'אנס לתן ביס. או שפשוט אבשל יותר ואלך לחנות, זו גם אופציה.