האקסטזה הלאומית סביב גל גדות עיוורת לאירוניה ב"וונדר וומן"
מדינת ישראל והעם היהודי היושב בציון באופוריה שלא נראתה מאז הניצחון ב-67'. אבל הצופים שמוחאים כפיים בהתרגשות בקולנוע לא מבינים שהביקורת בסרט היא גם כלפיהם
מוצאי שבת, קולנוע לב, מרכז תל אביב. מאות אנשים נרגשים בלבוש חג יושבים בחשיכה המתוקה של אולם הקולנוע, מחכים למשהו גדול שיתחיל, כמו לפני טקס, כמו לפני התגלות, מתלחששים. כשמסתיימות הפרסומות ההתרגשות גוברת. אחרי כמה רגעים זה קורה. היא מפציעה על המסך. האלה-האמזונה, הנסיכה גיבורת העל. הקהל מוחא כפיים, שורק. האולם מזדכך. עוד כמה דקות לתוך הסרט – שוב מחיאות כפיים מקצה לקצה, הפעם לאור ההתגלות שלה על המסך בתלבושת המינימלית שטופטפה היטב במשך החודשים האחרונים מעל גבי כרזות ושלטי חוצות.
הסצינה הזו תחזור על עצמה שוב מספר פעמים במהלך הקרנת "וונדר וומן". בתל אביב, ובראשון לציון, ובאשדוד, ובבאר שבע, ובחיפה, ובירושלים. היום ומחר ובעוד שבוע ועד שהסרט יגווע כדרכם של סרטי קולנוע. הארץ לובשת חג. גל גדות שלנו עשתה זאת: היא ניצחה והגיעה לטופ. היא נלחמת בגרמנים עם חרב מפלדה פלאית וחצאית מתנפנפת בשובר קופות הוליוודי, מדקלמת מונולוגים במבטא ישראלי ומכניסה לא פעם למשחק שלה גישת "נשמה, כפרה, אתה לא תגיד לי מה לעשות, אני וונדר וומן". ואנחנו מתים על זה. מה זה מתים, אם לאוויר היה רחם הוא היה מתעבר מכמות השפריץ הלאומי שנורה בכל רגע לחלל שבין מטולה לאילת ויולד מוטציות של ציונות הוליוודית.
לבנון לא תקרין את הסרט? תסמכו על ישראל כץ שיקרא למכונת הכרייה שחוצבת את הרכבת הקלה בתל אביב בשם "וונדר וומן". השם הקודם, אגב, שניתן למכונת כרייה היה "גולדה". כי באמת, מה זה ראש ממשלה אישה לעומת שחקנית בהוליווד. ברור מה יותר חזק היום. אלפי אנשים שיתפו באינטרנט תמונה מזויפת של מגדלי עזריאלי עם הכיתוב "גל גדות גאים בך" על גביהם, אבל זה באותה מידה היה יכול להיות אמיתי.
כמו דמותה בסרט, גל גדות הופכת לדמות מיתולוגית. כמו הזכייה הראשונה של מכבי תל אביב בליגת האלופות בכדורסל, כמו אחרי ששת הימים, עם ישראל באופוריה: מכירים בנו שם בחוץ. אנחנו שווים משהו. יש בזה משהו מכמיר לב, הצורך הזה בסמל שיראה לגויים, ולעצמנו, שגם אנחנו יכולים. כי אם גל גדות יכולה, אולי גם כולנו.
בין גל גדות לחנה ארנדט
אבל זה לא הכל. הפרובינציאליות האקסטטית היא לא העניין המרכזי. באחת הסצנות בסרט, וונדר וומן שואלת "איך אפשר להרוג ילדים חפים מפשע מרחוק בלי להסתכל להם בעיניים", והצופים מתרגשים ומהנהנים יחד איתה, ולא מבינים: הביקורת היא גם עליהם. וונדר וומן נלחמת ברשע, אבל היא מחפשת רשע אולטימטיבי ולא מוכנה להשלים עם הבנאליות של הרוע, עם כך שבכל אחד מאיתנו יש צד רשע שמוכן להרוג ולזרוע הרס. את הקונספט הזה של חנה ארנדט הישראלים מעולם לא היו מוכנים לקבל. מבחינתנו בהחלט יש רוע אולטימטיבי וטהור והוא תמיד מוכוון נגד העם היהודי. אנחנו? אנחנו תמיד רק מתגוננים.
רק לפני כשלוש שנים הרגה ישראל כ-500 ילדים ברצועת עזה במהלך מבצע "צוק איתן". מרחוק. בלי להסתכל להם בעיניים. אבל אנחנו לא מסוגלים להסתכל מעבר לגדר. כשאנחנו צופים ב"וונדר וומן" אנחנו צופים בגל גדות, כלומר בעצמנו. כשאנחנו חושבים על המלחמות אנחנו רואים בעצמנו קרבן, ולא מקדישים טיפת מחשבה לעם הנצור והמופצץ בעזה ובגדה.
טיבו של סרט נמדד בין היתר בהזדהות שהוא מעורר בצופיו עם המסרים שהוא מציג. במקרה של "וונדר וומן", הקהל הישראלי שיוצא מהאולם עסוק בהתרגשות שלו מהעובדה שהוא הרגע ראה את גל גדות, ולא מקדיש מחשבה לאירוניה שבסיפור הזה.
כדאי לשאול: אם וונדר וומן לא הייתה ממשיכה בקרב של חייה – לעזור לבני האדם לעזור לעצמם – באירופה, אלא מגיעה לכאן, לישראל, מה היא הייתה עושה? עם מי היא הייתה נלחמת? אפשר לשאול את גל גדות, אבל כדאי שנשאל גם את עצמנו.
