"אם יש משהו אחד שהבנתי על המין האנושי, זה שהטיפשות שלכם חוסה רק בצילה של העצלנות שלכם", אומרת ווסטוורלד לצופים שלה, ואם נביט סביב יהיה קשה מאוד להתווכח איתה
עכשיו, כן דווקא עכשיו, זה בדיוק הזמן לסדרה שגורמת לך להטיל ספק בכל מה שאתה מאמין תוך שהיא מטרידה אותך בשאלות פילוסופיות עמומות. עכשיו, כמו שאומרת דולורס אברנת'י, אנחנו הסופרים של הסיפור שלנו. ואנחנו לגמרי מוכנים לעונה שלישית של "ווסטוורלד", כשברור לכולנו לחלוטין שכל מטרת קיומה ומהותה היא מיינדפאק אחד עצום ומתמשך לצופים. ככה אנחנו אוהבים אותה.
ואכן, פרק הבכורה של העונה מגיש לצופי "ווסטוורלד" מיינדפאק אחד עצום כבר בדקה הראשונה שלה: זאת פשוט לא אותה סדרה. מרד הרובוטים מאחורינו של העונה השנייה מאחורינו, יצאנו מהמרחב הקלסטרופובי של פארק הסטיות החולני ומולנו נפרש עולם חדש מופלא, כמה עשורים אל תוך העתיד. הפרק השני פורש יריעה רחבה אפילו יותר. היקום של ווסטוורלד הופך לפתע אינסופי, כולל אופציה ליקומים וירטואליים שמושתלים בתוכו כדי לתעתע ברובוטים ובצופים. הכל נפתח מחדש.
https://www.youtube.com/watch?v=pDJbFA32_QY
חבר המושבעים הגלובלי עדיין לא החליט אם "ווסטוורלד" היא יצירת מופת מורכבת או טראש מדמם בפיתה. סיום העונה השנייה הטה את הכף לכיוון העמבה ההוליוודית. אבל מבחינת מצוינות ההפקה אין כרגע סדרה שמשתווה ל"ווסטוורלד". היא מלוטשת עד לרמת הפרטים הקטנים ביותר, בית ספר לטלוויזיה ש-HBO עושה לנטפליקס.
התנעתו מחדש של התסריט, כולל דמויות חדשות ומבטיחות וקווי נרטיב שמזדרזים להתלכד באלגנטיות עשויים להטות אותה שוב. זה לא שיש לכם משהו יותר טוב לעשות כרגע.
העונה השלישית של "ווסטוורלד" פוגשת את צופיה כשהם בבידוד והמציאות סביבם פריכה מתמיד. זאת הזדמנות נהדרת לחשוב על המקום שאליו האנושות צועדת. הסדרה מציעה פנטזיה על אוטופיה טכנולוגית שהופכת לסיוט, כאילו מאפשרת לנו להרהר אם זה העולם שהיינו רוצים לחזור אליו פוסט-קורונה, כמו נורת אזהרה מהבהבת על ההארד-דיסק של תרבות המערב.
"אם יש משהו אחד שהבנתי על המין האנושי, זה שהטיפשות שלכם חוסה רק בצילה של העצלנות שלכם", אומרת בפרק השני הרובוטית הסוררת מייב מיילי (טנדי ניוטון הנפלאה), ואם הצופה יביט סביבו יהיה קשה לו מאוד להתווכח איתה. יש יסוד להניח שהדמות שמגלם אהרון פול – דמות שהיא אולי צאצא רחוק של ג'סי פינקמן מ"שובר שורות" – נועדה להציג את המין האנושי באור קצת יותר מורכב ופוזיטיבי מחלאות האלפיון העליון שנתקלנו בהן בפארק השעשועים של העונות הקודמות. תהיה לו עבודה קשה.
בימים שבהם המציאות היא עניין פריך ושברירי לחלוטין, "ווסטוורלד" דוחפת את הרעיון לקצה. בפרק הראשון מעלה דמות שולית את התהיה הסטלנית לגבי האפשרות שהמציאות עצמה היא סימולציה בתוך סימולציה. בפרק השני כבר מתברר שהמטריקס חיי וקיים. "העולם הזה לא אמיתי. אנחנו לא כאן. אז איפה אנחנו?", שואלת מייב רטורית. התשובה היא כמובן "אנא עארף, למה סדרת טלוויזיה שואלת אותנו שאלות מעצבנות". כי זו כנראה לא הסדרה שאנחנו צריכים עכשיו. אבל זו הסדרה שמגיעה לנו.