בתערוכה "וַיִּכְלוּ הַמִּילִים" בגלריה לאמנות גן שמואל, יעל ברלב ממירה שבר, חרדה וזיכרון בשפה של חומר, תפר וצלקת - ויוצרת עולם של גופים היברידיים שמנסים להמשיך להתקיים גם אחרי שהבית המוכר כבר השתנה
הכניסה לגלריה לאמנות בקיבוץ גן שמואל אינה רק מפגש אסתטי עם אוסף עבודות, אלא חצייה כמעט מיידית של סף תודעתי אל הגיאוגרפיה הנפשית של התקופה. הבחירה להציג דווקא בגן שמואל, המזוהה עם אתוס של שורשיות, קהילתיות ובית בטוח, טוענת את העבודות במתח נוסף: בין המרחב הקיבוצי לבין תחושת השבר, הארעיות ואובדן המוגנות של ההווה. החלל שנקשר בדמיון למקום מוגן נפתח כאן אל החרדה הקולקטיבית ומציב מולה מראה נוקבת. בתערוכה "וַיִּכְלוּ הַמִּילִים", בליוויה האוצרותי של ענת גטניו, מציגה יעל ברלב מבט נוקב ובלתי מתפשר על המציאות העכשווית. במציאות שבה המונחים "שגרה" ו"חירום" איבדו את גבולותיהם והתערבבו לכדי מצב קיומי מתמשך, התערוכה פועלת כמראה חזותית מתוחה. היצירה אינה מבקשת לתעד אירוע ספציפי או לנפק תגובה אקטואלית מהירה, אלא לפרוט את התחושה הקולקטיבית לשפה של חומר, פצע וזיכרון. זה אינו ניתוח פוליטי יומיומי, אלא מחקר חומרי ופיגורטיבי בצלקות הנפש.
>> החיה שבתוכנו: 22 תערוכות לסופ"ש
המהלך הרעיוני של התערוכה תופס בדיוק את האזור המושתק הזה, שבו המילים כבר אינן יכולות לשאת את עומס החרדה, הטראומה או הכאב והחומר תופס את מקומן. החוויה העכשווית רוויה בתחושת שבר מתמשך, קיום הנע בין רצון עז בבנייה ובאחיזה לבין חרדה מפני התפרקות. השחור השולט בחלל אינו מקרי. הוא מתפקד בו בזמן כצבע של אבל, כפחם שנותר לאחר שריפה וגם כמצע קדמוני לבריאה מחדש. הנוכחות השחורה אינה רק מופשטת, אלא פיזית ומוחשית וכמעט תובעת מן הצופה עמדה רגשית. הצללים מטשטשים את הגבול בין המשטח הדו-ממדי לתלת-ממדי ויוצרים תחושה של צלילה אל תוך חלום או אתר חפירות תודעתי.
העבודות מציגות גופים ויצורים המצויים במצב מתמיד של לימבו, אזור סף בלתי פתור. אלה יצורים היברידיים המגלמים את המוטציה התודעתית שחולל השבר בנפש האדם, חיבור בין פגיעות ישראלית קולקטיבית לבין חרדה קיומית אוניברסלית. הבריות, שאינן משויכות באופן חד-משמעי לחי, לצומח, לדומם או לאנושי, פועלות כמטאפורה ליצור הכלאיים שהוליד הקיום העכשווי. זהו גוף שנדרש להיות בו בזמן דרוך ומגונן, רך ומשוריין, פצוע ומאחה. ההיברידיות אצל ברלב אינה קישוט סוריאליסטי או פנטזיה צורנית גרידא, אלא ביטוי לסתירות פנימיות בלתי פתירות: האדם שנאלץ לפתח איברים חלופיים, זרועות מרובות המנסות לאחוז בפיסות מציאות מתפוררת או כיסויי עור עבים ונוקשים המבקשים לסכך על קרביים חשופים.
השינוי ניכר גם בתהליך החומרי של העבודות הגדולות. אם בעבר התאפיינו האובייקטים באיכות זכה, נקייה ושברירית, כשכיסוי הפרגמנט הלבן העניק להם מעין הילה פגיעה אך שמורה, כאן השבריריות הלבנה מפנה את מקומה לשפה אחרת. ברלב מפרקת את שכבות הנייר, מעבדת מחדש את תשתית רשת הברזל ועוטפת אותה בבד כותנה שחור טבול בדבק. התהליך יוצר מעטפת קשיחה בעלת מרקם של עור סינתטי אטום ומעניק לגופים חזות של שריון מחוספס, מגן חומרי שנבנה כדי לשרוד את תהפוכות המרחב.
הגופים האלה אינם מציגים פתרונות הרמוניים, אלא מבנים שנראים כאילו עברו קטיעה, איחוי ותפירה מתוך הכרח הישרדותי. זוהי מטאפורה ישירה לקיומו של הגוף הציבורי והפרטי: גוף מצולק שלומד להמשיך לנוע גם כשהוא נושא עמו פצעים פתוחים. התפרים אינם מחביאים את השבר אלא מדגישים אותו, עדות לכך שהתיקון מייצר קיום היברידי חדש שבו הצלקת הופכת לחלק מהזהות.
במיצב המרכזי מוצבים היצורים ההיברידיים באופן המזכיר התכנסות פולחנית או זירת אסון, מצב שבו הגבול בין טקס דתי, זירת טראומה ואתר ארכיאולוגי של ההווה מיטשטש. הקישור בין הצורות המעוותות לבין הוויה מוכרת מייצר תחושת זרות מוכרת (Uncanny): אנחנו מזהים ביצור משהו מאיתנו, אך נחרדים מהמטמורפוזה שעבר. הבית המוכר והגוף המוכר השתנו ללא היכר, ונדרשת הסתגלות לצורת חיים חדשה שחיה לצד האיום ולא מחוצה לו.
על קירות הגלריה ובחללה נוצר מתח בין קנה מידה מונומנטלי לאינטימי. מצד אחד ניצבות הצורות התלת-ממדיות הגדולות, שתופסות את החלל כצללים כבדים. מצד אחר, הדימויים המזעריים והמרוכזים דורשים מהצופה להתקרב, לרכון ולחפש. הכפילות הזאת משקפת את המעבר החד בין הדרמה הלאומית והסביבתית לבין החרדה המוצנעת של היחיד בביתו. העבודות הקטנות מתפקדות כמין מילון סודי או קמעות זיכרון, אובייקטים דחוסים שמזמינים התבוננות איטית, כמעט כמו קריאה ביומן אישי שנכתב בסימנים מופשטים.
אחת התזות החזקות בתערוכה היא הניגוד בין עידון לחספוס. השימוש באלמנטים פשוטים, יומיומיים ומלאכתיים לצד צורות המעוררות אי-נחת גופנית מנסח תעתוע תפיסתי. היופי שמתקיים לצד האימה אינו מציע נחמה זולה, אלא מציג את המורכבות של החיים בתוך מציאות של שבר. היכולת לייצר מעין תכשיט או חפץ מעובד בקפידה מתוך חומרי כאב הופכת כאן לביטוי מזוקק של יצירה מתוך קיפאון. האמנות אינה מפנה עורף לטראומה, אך גם אינה נכנעת לה. המלאכה הידנית הסיזיפית הופכת לפעולה של ריפוי הדדי בין האמנית לחומר.
במובן הזה, "וַיִּכְלוּ הַמִּילִים" היא כתב אישום ובו בזמן שיר חמלה להוויה הקיומית של זמננו. העבודות אינן מייצגות כוח גברי או סמכותיות לאומית, אלא מאמץ הישרדותי. היצורים והאובייקטים אינם משדרים עליונות, אלא רצון בסיסי להמשיך להתקיים למרות הנזק שנגרם לחומר או לגוף. זוהי עמדה אמנותית שמסרבת להיסחף אחר סיסמאות או פתרונות פשטניים ומציעה את הזהות העכשווית כתהליך מתמשך של החלמה לא מושלמת, תפירה מחודשת ולימוד חיים לצד הפצע.
המהלך האמנותי של יעל ברלב ממיר את השפה המילולית שאיבדה מכוחה בשפה חומרית של יצורים היברידיים, תפרים וצלקות. הנוכחות שלהם בלב גן שמואל מעמיקה את משמעות השבר. זו אינה אמנות שמבקשת לנעים את זמנו של המבקר, אלא כזו שקוראת לו להתייצב מול השברים ולזהות בהם את פגיעותו שלו, לצד האפשרות להמשכיות.
"וַיִּכְלוּ הַמִּילִים", יעל ברלב
ליווי אוצרותי: ענת גטניו
אוצרת הגלריה: אורית קוליקובסקי
הגלריה לאמנות גן שמואל
שיח גלריה: שבת, 19.09.26, בשעה 11:30
נעילה: שבת, 03.10.26
שישי ושבת: 11:00-14:00
ערב חג וחג: 11:00-13:00
חול המועד סוכות, 27-29.09: 11:00-14:00
בתיאום מראש: 054-4973857
יהודה רחנייב הוא כתב תרבות, אוצר אמנות ואיש תקשורת. הוא מגיש את התוכנית "תיבת פנדורה עם יהודה רחנייב", העוסקת באמנות פלסטית, ופועל כיזם תרבות לקידום התרבות הישראלית.