מלון עדן: וילה בג'ונגל

למסעדה

לפני שבע שנים, בהיותו שר הביטחון, תבע אהוד ברק בשחצנותו האופיינית את הביטוי "וילה בג'ונגל". כשנכנסתי בערב שבת האחרון ללאונג' של מלון עדן, ממש יכולתי לשמוע את קולו של אהוד ברק לוחש לי מהקירות, על אף שבאותו הזמן הוא בוודאי מצץ סיגר וראה איזה סרט של ואן דאם על פלזמת הענק בפנטהאוז שלו שבמגדל גינדי. מלון עדן הוא ללא ספק וילה בג'ונגל, אפילו עוד יותר מהפרונקלים האדמומיים שנישאים על גבעות הטרשים שמעבר לקו הירוק. אך בניגוד לווילות היהירות ההן, הווילה של עדן היא אי קסום ותמים לגמרי. כשבמרחק יריקה ממנו נמצא שוק הבשר המצחין, שעצם העובדה שעוד לא סגרו אותו היא בושה לכל מערכת בריאות, גם של מדינת עולם שלישי כשלנו, ושבמרחק השתנה ממנו חוסמות מכוניות את הסמטאות המוצפות ביוב, הרי שמדובר באמת בגן עדן (מתי לעזאזל תשפץ העירייה את מערכת הביוב הקורסת? ומתי לעזאזל היא תתחיל לחלק דוחות לכל אותם בעלי מכוניות שעושים עוואנטה של מלכי השכונה וחוסמים על דעת עצמם את סמטאות הכרם בימי שבת? ומתי יפסיקו לשטוף את השוק בנחשולי מים?).

העיצוב של קומת הכניסה למלון, שנראה כמו חנות של מיכל נגרין בסרט של טים ברטון, הוא כה מופרך עד כי אי אפשר שלא לחייך עם הכניסה למקום. אחרי שפילטרום ואני חלפנו על פני תמונת שמן גדולה של שני בעלי המקום ובני זוג בחיים – סרגיי סולוביוב ומיכאל אוסטינובה, הושבנו על כיסאות פרחוניים ונוחים, ממש בצמוד לאקווריום ענק שמתוכו השקיפו עלינו דגמי ציפורים בצבע ורוד. אך כשהוגשו התפריטים החוויה הקאמפית־פסיכדלית החלה להיסדק. בניגוד לתפאורה הגדולה מהחיים, ובניגוד לארוחות הבראנץ' הקלאסיות שמוגשות כאן בהצלחה מזה חודשים מספר, חלק ניכר מהמנות של תפריט הערב החדש החזירו אותנו לאותה קרקע תל אביבית מוכרת: שוב אותה פולנטה מתירס עם אספרגוס ושמן כמהין, שוב אותו סלט אנדיב עם סלק, ושוב סביצ'ה מאותו דג מוסר. אבל אם את החלקים הבנאליים בתפריט האוכל עוד אפשר להחליק, לתפריט היין אי אפשר לתת את אותן הנחות. אל מול הפומפוזיות האירופית חסרת המעצורים, רשימת היין היא מופת לפרובינציאליות לא מודעת לעצמה. כשהבטנו על הציפורים הוורודות והאורנמנטים המנצנצים, ציפינו לקידה אלגנטית ומלכותית של איזה יקב אוסטרו־גרמני. כמובן שלא היינו מתנגדים לאיזה אציל לבנבן מבורגוניה. אך הרשימה הדלה פלטה ביובש רק שמות של יקבים ישראלים עלומים. האגף הלבן הכיל שלושה יינות משני יקבים בלבד: יקב מורלי ויקב 1848. התופעה של יקבים בני יומם המעזים לגבות מחירים אסטרונומיים עבור תוצרת שלא הספיקה לצבור ולו טיפת מוניטין היא פשוט מקוממת. לאחר סדרת טעימות (לפחות הזכות הזו ניתנה לנו), בחרנו ברע במיעוטו: בלנד לבן של יקב 1848 במחיר מגונה של 190 ש"ח. אגב, כדאי לבעלי המקום הגאים לדעת שיקב 1848 הוא השלוחה הבוטיקית של יקבי ציון, שהוא יקב בבעלות חרדית.

אבל בואו נעזוב רכילות ופוליטיקה ונחזור לאוכל. כאמור, חלק ניכר מתפריט האוכל שידר בנאליות. זה חבל, כי עם יותר מאמץ היה אפשר להפוך אותו לקסום – כמו העיצוב. הפוטנציאל כבר נמצא שם. למשל מנה של בליני – Blini (ולא Bellini שהוא קוקטייל איטלקי מבעבע), הן חביתיות רוסיות שמזכירות את הקראמפטס האנגליים. כאן מכינים את גרסת ההארדקור, שהיא הגרסה המקורית שעשויה מקמח כוסמת. כמו אצל אימא רוסייה גם כאן מניחים על החביתיות המטוגנות והריחניות שמנת וביצי דגים (של סלמון במקרה הזה). אוי זה נהדר. מנת פתיחה נוספת הייתה סלט אנדיב עם סלק וגבינה כחולה. מבחינת פרזנטציה ניכר שמישהו התאמץ לצאת מהקונבנציה המוכרת: סלט הסלק הונח בתוך הסירות שיצרו עלי האנדיב ופלח נאה של גבינת גורגונזולה הונח בצד ולא גורד מעל, אלא שתכולת הסירות סבלה ממתיקות יתר. מנה עיקרית של קונפי שוק אווז בבישול ארוך הוזמנה על שום האפיל האירופי שלה ובניגוד מוחלט למזג האוויר בחוץ, אף היא סבלה ממתיקות מוגזמת ומנוכחות עזה מדי של טעם קליפת תפוז. לטובתה ייאמר שהיא הוכנה מחומרי גלם טובים. גם פסטת פירות ים התבלטה בזכות חומרי הגלם: מולים, קלמארי ושרימפס טריים שהצטרפו לפסטה מוארכת מסוג טריפולינה. במקרה הזה גם הביצוע, שכלל הקפצה בחמאה, כרישה ויין, התבלט לטובה. אספרסו טוב שהוגש בכוסות פורצלן בובתיות וקוקטייל בית מתקתק, ורוד וחושני בטעם מי ורדים, חתמו פנטזיה מוצלחת, בעיקר בכל מה שקשור לאווירה. בסטנדרטים של ג'ונגל נראה שזה מספיק.

התענוג

אוכל: אקלקטי – אירופי ישראלי

מחיר: יקר

שירות: לבבי

שירותים: נוחים ומטופחים

חניה: למה מי מת?

חשבון

בליני ביצי סלמון 42 ש"ח

סלט אנדיב, סלק וגבינה כחולה 60 ש"ח

קונפי שוק אווז 115 ש"ח

פסטה פירות ים 118 ש"ח

בקבוק בלנד לבן "1848" 190 ש"ח

סן פלגרינו גדול 25 ש"ח

2 צ'ייסר קלבדוס בולארד 60 ש"ח

סה"כ: 610 ש"ח