אהבתם את הסדרה של כאן 11 על תולדות ההיפ הופ הישראלי ובא לכם עוד ממנה? מעולה, כי לנו יש אסופת שירי היפ הופ שמשלימה את התמונה. והפעם: הפרק הראשון מתמקד בשנים הראשונות (1985-1995), וחוץ מנייג'ל האדמו"ר ושבק ס' אצלנו תשמעו גם את סילברדון ואיז הופ. שימו פליי
השבוע עלה בכאן 11 הפרק הראשון בדוקומנטרי בעל חשיבות היסטורית – "זהב שחור – סיפורו של ההיפ הופ הישראלי". מעבר להיותו יצירה אודיו-ויזואלית יוצאת דופן במחוזותנו (מאז "סוף עונת התפוזים" לא ראינו דוקו שהתעסק בז'אנר מוזיקלי בכזו העמקה בארץ), מדובר בחגיגה יוצאת דופן של תרבות ההיפ הופ המקומית, שנמצאת בשנים האחרונות בסוג של טור דה פורס. וזו הזדמנות יוצאת דופן לתת את הכבוד (הקלישאתיים יגידו ריספקט) לז'אנר ולמייסדיו, כמו גם לדוקומנטרי הייחודי שמקיף את תולדותיו. ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר בפלייליסט נלווה שכולל כמה מהשירים המופיעים בפרק, וכמה שירים שדווקא לא.
>> הסדרה החדשה של כאן 11 מוכיחה: היפ הופ הוא הדבר הכי ציוני שיש
גם אנחנו כאן בטיים אאוט אוהבי היפ הופ מקומי – למעשה (והנה מגיע גילוי נאות), אחד מכותבי הטקסט שלפניכם, סגן העורך מתן שרון, מרואיין בסדרה בכובעו כעיתונאי היפ הופ, ואף ייעץ לתחקיר המקיף שערכו היוצרים אמרי דקל קדוש ורום אטיק. הכותב השני, אגב, הוא גם ילד היפ הופ מתבגר שגדל על ברכי עסק שחור ומדרגות הג'י ספוט. לכן יצאנו לאסוף פלייליסט משלים לפרקי הסדרה (המשודרת מדי יום ג' בכאן 11, 22:00), כזה שמרחיב את המתואר בה, מוסיף מידע וצבע על מה שמוזכר בה, ואם אפשר, גם מוסיף אמנים שיוצרי הסדרה לא הספיקו לשלב במגבלת הטלוויזיוניות. הפלייליסט הראשון מתמקד בשנים הראשונות לז'אנר, בין 1985 ל-1995 (אם כי גלשנו קלות, תיכף תבינו למה), ומספר על הניצנים הראשונים של הראפ העברי. שימו פליי.
יאיר ניצני – האשם הוא שלנו, האשם לא לבד, ובטח לא פראייר של אף אחד (1985)
כן, זה השם המלא של השיר. לראפ הישראלי היו לא מעט נקודות התחלה אפשריות, וגם בקרב ראפרים עוד מתווכחים מתי זה טכנית קרה לראשונה. אך הטיעון לטובת הבחירה של "זהב שחור" ביאיר ניצני לתואר "הראשון" הוא החזק מכולם – אקס להקת תיסלם רכב על גל ההצלחה של דמות הערבי אוהב ישראל האשם תמיד, ובחר לעשות זאת בצורת הסגנון השחור המתפתח בארה"ב. הוא היה הראשון, ככל הידוע, שיצר שיר ראפ מתוך השראה ישירה מהז'אנר האפרו-אמריקאי, עם המקצב התואם, הפרייזינג, הפלואו והאטיטוד הראפרי. כל השאר היו מקריות, ותיכף נסביר.
יהונתן גפן – שיר היורה (1976)
מאז יציאת הפרק הראשון, קולות מסוימים גרסו כי הבחירה ביאיר ניצני כמבצע שיר הראפ הראשון מתעלמת מיהונתן גפן, שבדקלום השירה שלו הקדים את הראפ העברי, האמריקאי ובכלל המציא את הראפ לפני האפרו-אמריקאים. הרשו לנו לצחקק על הביט, כי עם כל הכבוד לדקלום הקצוב של גפן, שככל הנראה הגיע בהשראת הספוקן-וורד האפרו-אמריקאי של גיל סקוט הרון והשירה-דיבור של דילן, זה פשוט לא ראפ. זה מעולה, זה מקורי, זה בהחלט שואב מאותם המקורות שמהם שאבו ממציאי הראפ – אבל בהיעדר ביט, כוונה ובעיקר הקשר תרבותי (האלמנט הכי חשוב בראפ. כן, גם ישראלי) למקורות הז'אנר בברוקלין, זה לכל היותר מקריות. בדיוק כמו ששירי בלוז משנות ה-40 שהשתמשו בדיבור קצובהם גם לא שירי ראפ. כל ניסיון לטעון שהתעלמות מגפן היא חטא תיעודי יהיה רוויזיה היסטורית.
רונית אופיר – שורטי (1989)
מצד שני, לא כל יצירות ראפ מוקדמות שוות תשומת לב דוקומנטרית. חלקן, יש להודות, פשוט מביכות. כך המקרה עם השיר התמוהה "שורטי" של רונית אופיר, עיבוד ראפ משלהי האייטיז לשירו של נתן יונתן "כתובת ברכבת התחתית". מדובר בדוגמה נהדרת למבט החיצוני, הלא מבין, והלעיתים קצת גזעני (גם אם לא בכוונה), שהיה בישראל לתרבות האפרו-אמריקאית. אופיר הקליטה ביצוע נוסף ומעט פחות קרינג'י לשיר ב-1990, אבל אנחנו מעדיפים אתהביצוע של קורין אלאלמ-1984, שכלל לא מנסה להיות ראפ. עדיף ככה.
נעמי שמר – פרי חדש (1992)
יקח עוד כמה שנים עד שההיפ הופ בעברית יתחיל באמת לפרוץ, אבל ניצנים שלו נראו כבר הרבה קודם – למשל בקטע הכבר אייקוני הזה שמופיע בתחילת הפרק, מתוך תכנית לחג הסוכות בשם "אסיף", ששודרה בערוץ הראשון ב-1992. נעמי שמר שהובילה את התכנית, פוצחת בדקלום של קטע שירה שהיא כתבה על רקע של קצב תוף רפטטיבי (עדי רנרט אחראי על הלחן). ואמנם קשה כמובן להגדיר את שמר ז"ל כראפרית, אבל יש כאן את היסודות – בעיקר הקצב והפלואו – ויש בבירור השראה מהסגנון המבצבץ מאמריקה, שבשנים האלו כבר החל לטפטף גם למיינסטרים בארץ. מי יודע, אולי שמר שמעה את אמ.סי האמר ואמרה "אני רוצה ככה".
טיפקס – אלוף המונופול (1993)
כל הנ"ל היו, לכל היותר, קוריוזים של בצבוץ היפ הופ במקומות מוזרים פחות או יותר, ותיכף נגיע גם לראפרים שהגדירו עצמכם ככאלו – אך במקרה של "טיפקס" וקובי אוז, לא מדובר במקריות. מהרגע הראשון, כהרכב האקלקטי שהם, בטיפקס שאבו השראות מתרבות ההיפ הופ, ואפשר לשמוע את קובי אוז מבצע קטעי ראפ לאורך כל הקריירה – מ"שיר בלחץ" מהאלבום הראשון, דרך "איזה עולם" ועד לשיר האירוויזיון המבריק שלהם. אבל השיר הזה מהאלבום השני מעיד עד כמה קובי אוז וטיפקס ידעו בדיוק מה הם עושים – המקצב, הפלואו, הנושא המחאתי ואפילו הכפלות הקול ששמות דגש על פאנצ'ים הם שיר היפ הופ לכל דבר. אז מה אם יש עליו אקורדיון ופזמון מסלסל? הנה מישהו שבאמת הקדים את זמנו.
נייג'ל האדמו"ר – עסק שחור (1993)
עוד אחד שזוכה לטייטל "הראשון" הוא האייקון התמוהה ואחד הסיפורים היותר מוזרים שעולים בסדרה (ובתולדות הראפ העברי, ואולי בכלל בישראל) – נייג'ל האדמו"ר. גם בזמן אמת הטיפוס הג'מייקני-יהודי הזה היה תמוהה, והסיפורים שהתגוללו עליו לאורך השנים לא הקלו על המוזרות – מלימוד אמנות לחימה יהודית עתיקה (לטענתו) בשם "אבי"ר", דרך התקרבות אדוקה לדת ולוק של נזיר יהודי ועד להתרחקות מוחלטת ממוזיקה. ובכל זאת, מאחורי החומוס המטמטם היתה מוזיקה שבאמת פרצה דלתות, בהפקת יוסי פיין כמובן, וגם אם היה יותר ערבוב בין היפ הופ לראגמאפין הג'מייקני, הוא בלי ספק הראפר המכוון הראשון בישראל, שהשאיר חותם בדמות סימפולים, השראה וגם השיר הזה, שנתן את שמה של תוכנית הרדיו המיתולוגית. זה מה יש, ועם זה ננצח.
סילברדון – יו יה (1994)
גילי בנימין, או בשם האמסי שלו סילברדון, לא בדיוק עשה היפ הופ, אבל בשלבים המוקדמים של הז'אנר בארץ גם חבריו הקרובים דאנסהול וראגמאפין בהחלט נתנו את תרומתם לצמיחת הסגנון. גם קשה לקרוא לערבוב האנגלית-פאטווה-עברית הזה היפ הופ בשפת הקודש, אבל סילבדון (או סילבה, כמו שנקרא בחיבה) הבריק בשימוש בקלאסיקה של כוורת על ביט ג'מייקני – אותה אחת שבדוקו משומשת כדי להדגים ליוסי פיין איך לעשות מוזיקה גרובית – ובפועל יצר מישמש שהוא ראפ עברי, גם אם הוא לא בעברית. מאוחר יותר הוא כבר ממש יעשהשירי ראפ מעולים בעברית.
שבק ס' – הבלדה על פלומפי בי, הדמו (1994)
הסדרה הדוקומנטרית לוקחת את הזמן (ובצדק) עם סיפורם של שבק ס' – וההמשך עוד יבוא גם בפרק השני – וגם שמה דגש יפהפה על האופן בו יוסי פיין עיצב את חבורת הנערים הפרועה מיבנה להרכב ראפ של ממש. ואין המחשה יותר טובה לאימפקט של פיין מאשר ההקלטה הנדירה הזו, שדלפה מהדמו הראשון של שבק, שהוקלט לפני שפיין נכנס לתמונה. זהו לא השלב הראשון של שבק, אך עדיין אפשר לשמוע פה את הסולן המקורי גולאש ק' (שהיה לפני מוקי, שבכלל התחיל כבסיסט הלהקה) – ומכיוון שהשיר "הבלדה על פלומפי בי" מצא את דרכו בגרסה מהודקת יותר לאלבום הראשון של שבק, אפשר לשמוע בהבדל: השיר עם גרוב איטי יותר, חסרה קצת פ'אנקיות בועטת, הגיטרות לא לגמרי שם ובאופן כללי חסר הקיק שפיין הכניס. והשאר – היסטוריה.
שב"ק ס – אימפריה (1995)
וזה הרגע שבו הסכר נפרץ. בבום. בכעס ובזעם שיוצאים מהרמקולים עם הדיסטורשן הראשון. ריח של מהפכה. "אימפריה", בגרסה הבועטת של האלבום הראשון, היא תוצאת חיבור שני כוחות כמעט מנוגדים – רוח הנעורים המתפרצת של השב"קניקים מיבנה, והמקצועיות של יוסי פיין, שהצליח לסדר אותה בצורה מושלמת. הוא היה רועש, הוא היה אלים (גם הקליפ), והוא היה הבעיטה בדלת שהז'אנר היה צריך. במילה אחת, הוא היה המנון. מהפכה, כבר אמרנו?
איז הופ – שיר השכונה (1995)
אם פתחנו בטענות מופרכות על היעדר כל מיני פסבדו-ראפ מהסדרה, החוסר של איז הופ (או כמו שהם כתבו את זה: IS הופ) דווקא מורגש, אם כי מובן – אחרי הכל, מדובר בצמד ראפ (ליהוד שמואלי ז"ל ושי גולדנברג) שפעל במשך שנתיים בלבד, השאיר וואן היט וונדר ("יש לי מסיבה", כל כך ניינטיז) ואלבום אחד עם השם הנבואי "באתי לא בזמן", שיצא רגע לפני זה של שב"ק. קשה לקרוא להם הרכב משפיע במיוחד, אבל האזנה חוזרת לאלבום ההוא (הוא בספוטיפיי) יגלה לכם ניסיון לראפ עברי מקורי ויצירתי, עם סלנג, סטייל ואטיטוד נהדרים. לא בכדי טונה סימפל אותם ל"שמבלה" שסוגר את "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי" – גם הם חייזרים כמותו. בעצם, כל מי שעשה ראפ בשנים הראשונות היו אסטרונאוטים – אלו שצעדו צעד קטן לאדם, וצעד גדול להיפ הופ. כולנו חייבים להם.