סטופ פופ: בלי רטוריקה של אייל גולן ודאחקות של עומר אדם

"יש דבר אחד יותר גרוע משורה מיזוגנית בשיר ראפ, וזה לכתוב טור על שורה מיזוגנית אחת בשיר ראפ", כך כתב לי ידידי מתן שרון כשהתלבטתי אם בכלל להעלות את הנושא ולהפוך להתגלמות הפמיניזם הטרחני. אבל כמו שהסברתי גם לו ולעצמי: מנורוז ושחר סאול פשוט ציפינו ליותר.

בשלהי השבוע שעבר יצא השיר "דובשנייה" לאן שיוצאים שירים, שיתוף פעולה מפוצץ של שחר סאול, נורוז ואגם בוחבוט, דור חדש של יוצרים שגם הספיקו לצבור רקורד מכובד. שני הבתים של שחר ושל נורוז (אגם מסלסלת בפזמון) נגמרים בהצהרה ש"לא נגעו בה" על גיבורת השיר המהוללת שמכורה לטיקטוק ויוצאת לרקוד שיכורה. על השיר חתומים ככותבים שחר סאול, רון ביטון, אור נורוזי, רון נשר ואפי אישטה, ואני מוכנה לשים משכורת על כך שהשורה המדכאת הזו לא נכתבה על ידי המבצעים הצעירים בחבורה. זה פשוט לא הסטייל של זילניאלים תל אביבים.

אבל מוזיקה מבטאת הלך רוח. כבר כתבתי כאן על הניסיונות המבזים ליצוק בכוח תוכן פמיניסטי מומצא לשירים, למשל ב"יהלום" של בוחבוט, אבל לפחות ב"יהלום" הייתה כוונה, הייתה הבנה שיוצרים כאן פופ לדור חדש שדורש יותר מהייצוג הנשי שלו. אפילו שיתוף הפעולה האחרון של בוחבוט וסאול, "באתי להציל אותך" (עליו עבדו במשך שנה וחצי), מגולל סיפור של מערכת יחסים מתעללת שדוחקת את האשה להיות צנועה יותר. או כמו שסיפרה בוחבוט, "עם כל מה שקורה בשנים האחרונות וזה שכל יומיים צצים מקרים של אלימות כלפי נשים – פשוט אי אפשר להישאר אדיש לזה… הלוואי שהתופעה הזאת תיעלם מהעולם… כששחר ששר איתי את השיר הזה ורוצה להעלות את המודעות לנושא – אז השיר מקבל הרבה יותר כוח ומשמעות".

ואם כך, אי אפשר יותר לפטור אנשי מוזיקה ממודעות חברתית לשם האמנות. כשהם מכניסים לפה של דור הזד את המילים "הכי יפה בפער, יש לה לוק שלא נגעו בה" – הם כופים עליו תמות ישנות ולעוסות. המשפט הזה הוא כנראה ריפרור ללהיט "ברבי" של סטטיק ובן אל ("זה ברור שהיא בובה. כולם יודעים שלא נגעו בה"); למרבה האירוניה, המחווה הזו היא ההוכחה למיושנותם של הוגיה: "ברבי" יצא ב-2015, ובשנה האחרונה סטט בוי הוציא את "אפס מאמץ" שהפך לאחד המצליחים והמושמעים ביותר. "אפס מאמץ" הוא בבחינת מניפסט פמיניסטי פורץ דרך מנקודת מבט גברית, שמצליח עם זאת להישאר קליל ואורגני. האיש שטבע את הביטוי "לא נגעו בה" מתנער ממנו בעצמו, הוא מתפקח ומודה שהיא לא צריכה להיות אשה של בית ומפרגן לה על חצאיות מיני. למדנו משהו בשבע השנים שעברו מאז "ברבי". סטטיק ככל הנראה כבר לא היה שר את השורה הסתומה הזו.

גם כשמתסכלים לעומק על סצנת הראפ הישראלי שנורוז גדל בה, רואים שהיא התקדמה מדימויי תסביך מדונה-זונה קלאסיים: הביטוי "ביץ'" לובש משמעויות מעודנות יותר אצל סוויסה ("ביץ' שלי אומרת שאני פמיניסט"), ואילו דור3 מתנער ממנו לחלוטין ("לא אין לי ביצ'ז, יש לי מלא חברות"), ואפילו בלהיט "מגבת באוויר" של אותו נורוז לעיל – "שעתיים היא רוקדת לידי, שתרקוד עוד שעתיים מצידי" – הוא ייצוג מצחיק וקליל יותר של היחסים בין המינים.

ב"דובשנייה" אין יותר מדי משפטים שמתחברים אחד לשני. זה אכן פיל גוד סונג על בחורה שיוצאת, מעלה טיקטוקים, שותה אלכוהול ורוקדת, כמו הרבה שיהיו לפניו והרבה אחריו. בדיוק בגלל זה, וגם בהתחשב בדיסקוגרפיה של נורוז ושחר, "בית טוב, לא נגעו בה" נשמעות כמו מילים מושאלות שנכפו על השיר. לכל אורכו היא אקטיבית, חזקה, ילדה רעה, לא מתאמצת, בליינית, ופתאום כשזה מגיע למיניות היא הופכת לבתולה פאסיבית?

רק לפני כמה שבועות הבאקלש המטורף נגד עומר אדם על ה"קאקדילה – היא בכלל לא בתולה" התרעם על סלאט שיימינג. מה העניין לחייב את גיבורות שירי הפופ שלנו להיות זונות או קדושות? האם סאול בן ה-26 חוקר את ההיסטוריה המינית של כל בחורה שהוא רואה במועדון על מנת להכריע האם להתחיל איתה? מאמינה שלא. לרטוריקה האיל-גולנית הזו אין מקום בפופ העברי של דור הזד, ואם הוא חתום ככותב, עליו לקום ולומר למי שמציע לו לקנח את ה-ורס שלו בשוביניזם "אדוני, אתה בומר"