אלבום הראפ הכי מצופה של העשור יוצא סוף סוף. ריאיון

זי קיי (צילום: ארתור לנדה)
זי קיי (צילום: ארתור לנדה)

ראפרים מדברים עליו ביראת כבוד, החברים נצ'י נצ' וטונה כבר התפוצצו במיינסטרים ורק חתיכה אחת מהפאזל נותרה חסרה. שמונה שנים אחרי שהכריז על "ניו.זי.לנד", זי קיי נרפא מהפרפקציוניזם

31 בדצמבר 2019

אחרי העשור המוצלח בתולדותיו, קשה להגיד שלהיפ הופ הישראלי חסר משהו. יש בו גיוון מוזיקלי, הופעות מפוצצות קהל, דור צעיר ורעב, קולות מכל מגזר ואופטימיות זהירה בנוגע לעתיד. מי שרק חלם על המצב הזה בראשית העשור יכול להיות מרוצה. ובכל זאת, חובבי הז'אנר האדוקים יודעים שיש חתיכת פאזל אחת שהייתה חסרה, החד קרן של ההיפ הופ הישראלי, הגביע הקדוש שכולם רוצים לשמוע ומי יודע אם בכלל קיים. האמריקאים חיכו בערך עשור לאלבום "Detox" של ד"ר דרה שלבסוף נגנז, והקהל הישראלי הולך לקבל את הדיטוקס שלו עוד החודש: "ניו.זי.לנד" של זי קיי סוף סוף יוצא.

זי קיי (זוהר כספי) הוא ראפר שגם ראפרים מדברים עליו ביראת כבוד. הוא נחשב לאשף מילים, מפלצת פלואו, מתנקש ראפ חד לשון עם חוש שישי לקצב. לי הוא מזכיר מעין אמינם ישראלי, כולל הרעב, האטיטיוד והבעיטה בבטן. הוא החל את דרכו בהרכבי אנדרגראונד זכורים פחות או יותר, הוציא במסגרת הצמד הצד האחר שלושה פרויקטים עצמאיים, ושיחרר בשנת 2011 את המיקסטייפ "אורבנולג'י" שהפך אותו מיד להבטחה הגדולה של הראפ הישראלי לצד נצ'י נצ'.

זי קיי. "למדתי קצת לוותר לעצמי, לתת לעצמי לטעות" (צילום: פאשה מץ)
זי קיי. "למדתי קצת לוותר לעצמי, לתת לעצמי לטעות" (צילום: פאשה מץ)

"כל החיים שמעתי על פרפקציוניזם וחשבתי 'אה, זה אדם שהגיע לתוצאות'. חקרתי וקלטתי שזו יכולה להיות מחלת נפש, שזה יכול להיגרר למקומות לא אידיאליים. הייתי חייב לשים לזה סוף"

אלא שמאז נצ'י הספיק להוציא חמישה אלבומי סולו, בעוד ש"ניו.זי.לנד" לא נראה באופק. אני די בטוח שאת שם האלבום שמעתי לראשונה עוד ב-2012. "נכון, אז נולד הרעיון בראש", אומר לי זי קיי. "וישר גם נולד פוסט בפייסבוק, עוד לפני שהיה בכלל משהו. הייתי יאנג אנד רקלס, אתה חושב שמחר הכל הולך לקרות. ידעתי שאני רוצה להביא את העולם שלי באיזושהי צורה, ידעתי שזה שם שיוביל אותי למשהו עם עצמי, אבל לא היה לי מושג שאני יוצא למסע".

הסינגל הראשון מהאלבום, "עניין של זמן", יצא בחודש שעבר ומתייחס בקריצה להמתנה הארוכה של הקהל ושל זי קיי עצמו. "זו אף פעם לא הייתה שאלה של אם, זו תמיד הייתה שאלה של מתי", הוא שר בפזמון, מבלי באמת לגלות למה התהליך נמשך כל כך הרבה שנים. כדי לגלות את הסוד הזה תצטרכו ללכת שנתיים אחורה ולהאזין לשיר "דרך" של טי.או.בי, שם זי קיי סיפק בית אורח ממגנט בן כמעט שתי דקות שמפרט באופן חשוף להפליא את מלכודת הפרפקציוניזם. "את השנים הכי טובות שלי שרפתי על ספק/ כל טיפה של הגיון שמתי על השתק", הוא אומר שם. "עובד על פאקינג אלבום/ שיושב לי על הלב כמו פאקינג עלבון".

הצלחת לנצח את הפרפקציוניזם?
"ריפאתי את עצמי מזה. פשוט הבנתי ששלמות זה משהו שאני לא יכול להגיע אליו בשום דרך. זה משהו שקשה לבן אדם להשלים איתו, שהוא לא יכול להיות פרפקט. זה לרדוף אחרי הבלתי אפשרי. כל החיים שמעתי על פרפקציוניזם וחשבתי 'אה, זה אדם שהגיע לתוצאות'. ואז כשחקרתי טיפה קלטתי שזו יכולה להיות מחלת נפש, שזה יכול להיגרר למקומות לא אידיאליים והבנתי שאולי יש לי קצת מזה, אז הייתי חייב לשים לזה סוף.
"פרפקציוניסט זה כשבא הבן אדם שאתה הכי מעריך בעולם ואומר לך שהכל טוב, ואתה עונה לו 'כן, אבל'. אתה מבין? אז אתה חייב לפתור את זה עם עצמך, אף אחד לא יכול לעזור לך בסיפור הזה. אז למדתי קצת לוותר לעצמי, לתת לעצמי לטעות. מה נכון יותר, לצייר ציור שעה או לצייר ציור שלושים שנה? אין נכון, זה בדיוק העניין. יש לי שירים שיצרתי בחמש דקות שיותר טובים משירים שעבדתי עליהם חודשים, ולהיפך. אין את הדבר המושלם הזה, הסופי, במוזיקה. אתה יכול לעשות כל הזמן שינויים ולהוסיף וזה אף פעם לא יהיה לך אותו הדבר, כל שינוי יוצר לך בעיות חדשות".

אדמת זי החדשה

בשנים שעברו מאז שיצא זי קיי למסע שלו, האלבום עבר מספר בלתי ידוע של גלגולים וגרסאות ודילג בין מספר אולפנים. אולי זה מה שקורה כשאתה גם הראפר וגם המפיק של האלבום (עם עזרה מיוני קליסקי, בנו של קלידן אתניקס תמיר קליסקי). גם זי קיי עצמו עבר דרך ארוכה, חזר לגור אצל ההורים בקריית אתא לתקופה קצרה, עד שעבר לחיפה לסיים את האלבום לפני ששב למרכז. במקביל, הלחץ הסביבתי מחובבי ראפ להוציא את האלבום המדובר רק התגבר. באחד השירים באלבום, "לא אכפת לי", הוא אומר שאין לו מושג למה, "אבל אני מרגיש אחריות כמו ילד של מארלי".

מה המשמעות של האחריות הזו?
"אני לא רוצה להיות שומר סף של היפ הופ, להגיד זה הדבר הנכון, זה הלא נכון, אבל אני כן מרגיש אחריות עליו. זו אחריות של ללמוד וללמד, לספוג מה שהיה לפני ולהעביר הלאה. לתרום למה שיבוא אחרי. כבר בגיל 16 הייתי מדבר ככה עם חבר'ה. 'חייבים לפתח את הסצנה', כי לא כל כך התחברנו ללהיטים החד פעמיים של המיינסטרים. רצינו ליצור איזו דרך, אז זו אחריות שאני מרגיש מגיל קטן. סוג האנשים שהתחברתי אליהם זה אנשים שרצו לעשות מהפכה בהיפ הופ, לפתוח את כל הדלתות ולהכניס את כולם לאנדרגראונד, שכולם ייראו מה הולך פה. תודה לאל, נצ'י פרץ את הסכר, אז זה קרה. אבל האחריות לא נגמרת. אנחנו היינו עושים היפ הופ עוד כשהיה פדיחות להגיד שאתה ראפר, ושרדנו את השנים האלו, עמדנו בהן באומץ".

אחד השירים הבולטים באלבום, "שלום כיתה א'", הוא ממש שיר שאפשר לדמיין את קנדריק כותב. כלומר, אם הוא היה ישראלי שעלה מברית המועצות הישר לכור ההיתוך הגזעני של הארץ

בזמן שאתה מתחפר באולפן שנים, החברים שלך נצ'י וטונה מתפוצצים במיינסטרים. לא מתת להוציא כבר את האלבום שלך?
"אני בסופו של דבר רואה את החברים שלי מצליחים. זה רק עשה לי טוב, כי ידעתי שתהיה לי את הפלטפורמה כשאצא. אבל זה גם קשה, במיוחד כשאנשים כל הזמן מזכירים לך, 'מתי האלבום יוצא? תן לנו אלבום זי'. כלום לא מרגיע אותך יותר, אבל אתה לומד להתמודד עם זה. הייתי כל הזמן שומע את זה מהסביבה שלי, שזה השיט, הדבר הבא, ואתה בונה לעצמך איזה מגדל קלפים בתוך הנשמה. אתה רוצה להתעלות מעל הציפיות, אבל בסופו של דבר צריך לזכור שאין דרך מושלמת לעשות משהו. אנשים היו אומרים לי שאני האם סי הכי טוב בארץ, ואיפשהו גם אני חשבתי את זה על עצמי, אבל זה ששמעתי את זה מאחרים גרם לי להרגיש שלא רק אני בסיפור. שאני צריך להוכיח לזה וההוא. אין ספק שזה תרם ללחץ שלי".

לחץ, כך אומרים, עשוי ליצור יהלומים. ואכן, "ניו.זי.לנד" הוא יהלום היפ הופ משגע. 50 וקצת דקות מזוקקות של ראפ מדויק ופתוח, נע בין המציאות המדכאת, הפוליטיקה, האגו והעצבים לבין תקווה למשהו יותר טוב, 'אדמת זי החדשה' כפי שהוא מתאר אותה באלבום. "זה מייצג את המקום הנקי שאליו אנחנו רוצים להגיע", הוא אומר. "כל השאר זה מה שמונע ממך להגיע לעולם הזה, מה שמונע רגע של שלווה. גם כשאתה חושב שאתה שלו אתה רואה משהו בטלוויזיה, קורא משהו בעיתון, תמיד קורה איזה משהו שמוציא אותך מבאלאנס.

"אין לי פה ישועה או גאולה להציע לאנשים. אני רק משתף אנשים עם מה שאני מרגיש, ומה שאני מרגיש זה אנושי לחלוטין. פעם חשבתי שיש לי פתרונות, היינו ילדים ודיברנו על אילומינאטי ובונים חופשיים, אבל ככל שאתה מתבגר אתה מבין שאתה לא יודע כלום ואתה בסך הכל באיזשהו מסע לשיפור עצמי, והדעות שלך משתנות. אני רוצה שהמאזין יקחו מזה את ההבנה שהחיים הם תהליך ארוך, לא הכל עכשיו, לא הכל הולך לקרות עוד שתי דקות".

אין ספק שזי קיי למד את הלקח הזה על בשרו. שמונה השנים שעברו על האלבום אמנם מתבטאות בו ("יש באלבום הזה שירים שכתבתי ב-2013, אפילו יש וורס שלי מגיל 17"), אבל לחלוטין לא ניכרות עליו. הסאונד רענן, התוכן רלוונטי מאוד והמוזיקה מתכתבת עם ראפרים עכשוויים כמו קנדריק לאמר וג'יי קול. אחד השירים הבולטים באלבום, "שלום כיתה א'", הוא ממש שיר שאפשר לדמיין את קנדריק כותב. כלומר, אם הוא לא היה אפרו-אמריקאי מקומפטון, אלא ישראלי שעלה מברית המועצות הישר לכור ההיתוך הגזעני של הארץ.

זי קיי. נחת הישר לכור ההיתוך הגזעני של ישראל (צילום: ארתור לנדה)
זי קיי. נחת הישר לכור ההיתוך הגזעני של ישראל (צילום: ארתור לנדה)

זה שיר שתופס את הלב עם המשפט המצמית "ביום הראשון של הבית ספר קראו לי רוסי מסריח", ומאותו הרגע רק מגביר את האחיזה. זי קיי מתאר באופן מצמרר את החוויה, מפרט על ההשפלה, הקללות, המכות שחטף, הלחץ מאבא להחזיר, הרצון להפוך לשקוף, וזה רק בבית הראשון. הבית השני צולל לתוך האירוניה של ביטויים כמו "כולם יהודים" ו"קיבוץ גלויות", על הצלקת שזיכרון כזה משאיר ושם את הכל בפרספקטיבה רחבה יותר, עם המשפט "מה הגיהנום שעברתי לעומת ילד אתיופי". לסיום, השיר נסגר עם בית נפלא של הראפר הישראלי-רוסי L, הראשון שלו בעברית, שתוקע מסמר אחרון בשיר שמעביר את התחושה הנוראית של להרגיש זר במקום שלו אתה קורא בית.

"זה שיר שקשה לי לשמוע בגלל שזה נוגע לי בבשר כל הזמן, אבל אני מרגיש שאנשים כן צריכים לשמוע אותו", זי קיי מסביר. "אין מה לעשות, כל עוד זה קיים אנחנו צריכים לדבר על זה. אי אפשר להתנהג כאילו זה לא נמצא פה. עברתי סיפור שהרבה מהגרים עוברים. באנו למדינה וזרקו את כולם לשכונה מיועדת כזו – קווקזים, אתיופים, רוסים, גרוזינים, מרוקאים – ואתה מרגיש שאתה לא גדל במקום הכי אידיאלי בארץ. אני אפילו לא רוסי, אני קווקזי, אבל בגלל שאני כחול עיניים ומדבר ברוסית אז ישר אמרו לי 'רוסי מסריח'. זה משהו שהרגשנו, כל הדבר הזה שכבר שמענו, אבל פה פשוט הבאתי את החוויה האישית שלי. אני לא אומר שאני קדוש, או יותר צדיק ממישהו, זה פשוט עד כדי כך הפריע לי שהייתי חייב לכתוב על זה".

נשארה עליך טביעת אצבע מהסיפור הזה.
"כן, כי אתה לא יכול להימנע מזה. זה כמו כשמישהו נותן לך סטירה, אתה תזכור את היד הזו. אתה אולי תסלח, והאמת אני סולח, אני לא מרגיש שנאה או טינה כלפי אף אחד, אבל יש את הזכרונות האלה. אני מבין שאלו אנשים שלא ידעו יותר טוב, שאם בן אדם מתנהג בגזענות זה בא מחינוך לקוי וכולם יכולים להיות קורבנות של חינוך לקוי, אבל לי נשארו הזיכרונות האלה".

אתה מוציא אלבום רשמי ראשון בגיל 31. אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה עבודה, מה קורה אם זה לא מצליח?
"אני כבר הצלחתי כפרה. אני לא פה מאתמול, ואני פה כל עוד אני רוצה להיות פה, כל עוד אני רוצה לעשות את זה, אין דבר כזה שאני לא מצליח. מה זה הצלחה, שיהיה לי כסף עכשיו? בסדר, הצלחה חומרית אולי תבוא, אבל אני מרגיש שכבר הצלחתי, הצלחתי להביא את הפאקינג לב שלי. מה זה גם הצלחה? כמה השמעות צריכות להיות לאלבום כדי שאחשיב אותו מצליח? כמה הופעות צריך לעשות? אני יכול להגיד לך שלפי איך שילדים כותבים לי על איך שזה גורם להם להרגיש, אני כבר הצלחתי מאוד. אז מפה, רק עוד הצלחה מבחינתי".