זמן מסכים: השעה 20:00, וזה בדיוק הזמן להתנתק קצת מהחדשות
מעגל החדשות המדכא שכולנו נקלענו אליו מאז השבוע שעבר גובה מחיר נפשי לא מבטול, ויש מי שבוחר להתמודד עם ניתוק. וזה בסדר גמור, כי גם לפעמים ניתוק הוא הדבר הבריא ביותר שניתן לעשות // טור אישי
בתשע בבוקר, יום שבת הארור, אני מתעוררת ביישוב פסטורלי בעמק יזרעאל, בעקבות ארוחת חג משפחתית שאחריה נשארנו ללילה. זו הייתה ארוחה מוצלחת. אחריה צפינו בסדרה שמתחקה אחר סודותיהם של אנשים שחיים עד גיל 100. לא היה לנו מושג מה יקרה למחרת ועד כמה גיל 100 ירגיש כמו בדיחה עגומה, לאור פריכותם הבלתי נמנעת של החיים במדינה הזאת.
>> הוראות הפעלה: איך להתמודד עם התקף חרדה?
לאחרונה אני מקפידה על היגיינת אייפון ולא מזדרזת אל הטלפון שלי ישר כשאני קמה בבוקר. בבוקר שבת ההשתדלות הזאת הופכת אותי למנותקת, אזרחית שהיא סינקדוכה מושלמת למדינה שהיא חיה בה – קלולס לגמרי. אני מתמתחת, מתלבשת, מצחצחת שיניים. רק כאשר אני יורדת במדרגות אל הסלון, מתחיל להתבהר לי שמשהו אינו כשורה.
כל בני המשפחה יושבים מול טלוויזיה שדולקת בפול ווליום. מצד ימין על המסך בולט סימון כתום מוכר, שמתחלף ומהבהב ללא הרף. המילים הראשונות שאני פוצה מפי הן "יש מלחמה?". אני מפנה את השאלה בהיסוס לבן זוגי, כבר יודעת בתוך תוכי מה התשובה. התשובה היא כן, היא תמיד כן. הוא מהנהן ומחבק אותי.
אני מבינה שאין מנוס מלפתוח בכל זאת את הטלפון, ונרעדת כשאני רואה דיווחים על הזוועות המתרחשות, סרטונים קשים לצפייה מהשטח והודעות שבודקות אם אני בחיים – כל מכריי בטוחים שאני בכלל בדירתי ביפו. התכתבויות הווטסאפ המהירות נמהלות בשיח הסלון הבוער מול החדשות שכולל זעזוע, פחד, כעס ועוד רגשות עזים, קשים, מוצדקים. אחד הפרשנים ממתג את המתרחש בתור "מאורעות ה-7 באוקטובר" ו-"מלחמת יום כיפור 2", מתוך ניסיון לבזוק היגיון אל הטירוף.
בני הבית מביטים בי, כמו מחכים שאצטרף אליהם על הספה. אני כמעט עושה זאת, אלא שפתאום קורה משהו בלתי צפוי: אני שומטת את הטלפון, מסרבת בנימוס להזמנה הבלתי נראית, ויוצאת החוצה.
בחצר הירוקה שבבית בו התמזל מזלי לשהות ברגעים אלה, יש שביל עץ קטן שמוביל אל ספסל נדנדה. אני צועדת אליו ברגליים יחפות ומתיישבת. אני שותה את הקפה שלי. אני אוחזת בספר של נורה אפרון שהתחלתי לקרוא לפני שכל זה התחיל. אני שותלת את רגליי באדמה, מתנתקת מההזנה הבלתי פוסקת של תכנים מחרידים שמחכים לי בכל הפלטפורמות וקוראת על מתכונאית ניו יורקרית שבעלה בוגד בה.
בני הבית יוצאים לבדוק מה שלומי. הם תוהים מדוע אני מתבודדת, ואני מוצאת את עצמי מסבירה שכך אני מתמודדת עם משברים. זה לא נכון. זו הפעם הראשונה שאני מתמודדת כך עם משבר. אבל היא מרגישה כל כך טבעית ונכונה – שנוח לי עם ההצהרה הזאת. אני מבקשת שכאשר יקרה משהו שידרוש את תשומת לבי – שיודיעו לי. עד אז, אני לא משתתפת.
זה לא מושלם. מול כרי הדשא והשמש המנצנצת, אני שומעת מעליי מטוס. אני מבחינה בהליכה נמהרת אל המקלט. ובכל זאת, רמות הקורטיזול בגוף שלי נמוכות משמעותית בהשוואה לרגעים מול הפיד והטלוויזיה. מתרחש כעת דבר נורא בחוץ ואין לי את הכוחות לעצור אותו. זה מצב קלאסי של חוסר אונים, חוסר שליטה, ובתור מישהי ששואפת להכתיב את הנרטיב ולהיות גיבורה פעילה בסיפור – הוא בלתי נסבל עבורי כרגע.
היכולת שלי להתבוננות והתכנסות עצמית מתגלה כנשק להתחסן בו מפני המציאות. אני נזכרת באתי הילסום, הצעירה היהודיה שנספתה באושוויץ ותיעדה את חוויותיה, החריגות בשלוותן, מתוך התופת. "עכשיו כבר אסור לנו לטייל מחוץ לעיר", כתבה ביומנה, "ובכל זאת נותר לנו מרחב גדול כל כך להיות בו ולחיות בו ולשמוח ולנגן ולאהוב זה את זה. גם אם יישאר לנו רחוב אחד מר, הרי מעל הרחוב הזה משתרעים השמיים כולם". ואז המשיכה: "היום אסתגר ואחסה בתוך מרחב השלווה שבתוכי שאני מבקשת בו מקלט ליום שלם. אולי אצליח להירגע ולאסוף כוח".
אני קוראת את מילותיה כמו תפילה, משננת אותן ומבחינה באפקט המרגיע שלהן עליי. אני מזכירה לעצמי וגם לכן: מותר להסיט את המבט מהחדשות לכמה רגעים. מותר להפנות משאבים אל עצמנו וצרכינו. אני מאמינה שגם בזמן מלחמה יש לנו בחירה פנימית, אפילו ברמת האם להשתתף ולצפות בזוועות או שלא. היום אני בוחרת שלא.
>> פורסם לראשונה במגזין "את"