מתכון לאסון: נטפליקס נכנסת בתופעת המשפיענים ב-3,000 קמ"ש

בתור צופה טלוויזיה שאיבד אדם קרוב מאד למחלת הסרטן, לצפות בסדרות וסרטים שסובבים את המחלה זה תמיד עניין גדול עבורי. ההוליוודיזציה שהמחלה הזאת עברה עם השנים הפכה את המאבק בסרטן למשהו רומנטי, הסרטים והסדרות שעוסקים בה מחממים את הלב – וזה לא תואם את המציאות הקרה והחשוכה של המאבק במחלה הזאת, או את הכאב הנורא או את ההחלטות החשובות, כמו האם לקבל טיפול רפואי או לא. הסדרה החדשה של נטפליקס, "חומץ תפוחים", מנסה לדבר על הדברים החשובים, אבל יש כמה דברים שמפריעים לה בדרך. 

>> הלכנו לעזה: סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 מספרת את כל הסיפור
>> לטיול יצאנו: "ניתוק" יצאה ליום גיבוש וחזרה עם הפרק הכי טוב שלה

"חומץ תפוחים" מספרת את הסיפור של בל גיבסון (קייטלין דיוור) משפיענית אוסטרלית צעירה שמתחזה לחולת סרטן ומספרת איך ניצחה את המחלה ברפואה אלטרנטיבית כנגד עצת הרופאים. במקביל אנחנו מקבלים את הסיפור של מילה בלייק (אלישיה דבנם-קארי), צעירה אוסטרלית שבאמת חולה בסרטן ומחליטה לא להקשיב לרופאים וללכת בשיטת הירש לריפוי, שיטה פיקטיבית (שככל הנראה מבוססת על שיטה אמיתית) שבגדול דוגל בתזונה טבעונית, שתיית מיצים והמון חוקן קפה.

דיוור מגלמת את בל באופן מאד משכנע והדמות מוצגת באור אנושי על ידי הצגת הטראומה שלה. היא משקרת את דרכה להצלחה ודורכת על אנשים בדרך. כשהמציאות נוקשת על דלתה היא מסרבת להכיר בה וזה הופך אותה לאנטי גיבורה נהדרת שתמיד מעניין להסתכל עליה. מולה יש את מילה, שגם הפכה את המחלה שלה לעסק מתוך אמונה אמיתית שהיא עוזרת. מילה מייצגת את האנשים שלא רוצים להכיר במחלה והופכים לשגרירים של כל מיני מנטורים של רפואה אלטרנטיבית. אמנם קל יותר לסלוח לה מאשר לבל, אבל היא גרועה בדרכה שלה ופוגעת באנשים הכי קרובים לה. יש זוג אחד בסדרה הזאת שאין שום טענות נגדו: לוסי וג'סטין. ג'סטין הוא עיתונאי שחוקר את המקרה של בל לאחר שלוסי, בת זוגו, מגלה שהיא חולה בסרטן השד ומתמכרת לפרסונה השקרית שבל מפתחת ברשת.

הסדרה מציגה מציאות עגומה וקיימת: חולי סרטן שרוצים להבריא מסרטן, מול אנשים שמנצלים את החולשה הזאת בשביל למכור אפוני-פלא. אבל היא גם מנסה לדבר על נזקי הרשתות החברתיות, מנסה להיות קצת "יורשים" וקצת "מכונת הכסף", ולפעמים זה מרגיש קצת יותר מדי, במיוחד בפרקים הראשונים שמורכבים בעיקר ממונטאז'ים וקפיצות זמן כל כך מהירות שקשה לעקוב אחריהן.

שורש הבעיה שלה הוא במבנה:  הסדרה מכילה שישה פרקים באורך כשעה כל אחד, ולמען האמת, לא פשוט  לצפות בנושא כל כך כבד במשך שעה. לא פעם מצאתי את עצמי נודד למחשבות אחרות בזמן הצפייה וחוזר אחורה כדי להבין מה קרה. זה די מצער לאבד את הצופה כשמדובר בנושא כל כך חשוב, ולכן הבחירה בפורמט לא ברורה. מוטב היה לפרוס את זה על 8 פרקים של 45 דקות כל אחד, להערכתי זה היה פותר המון בעיות. ולמרות שהמבנה לא מפוענח עד הסוף, אי אפשר להתעלם מהרלוונטיות שלה.

אנחנו רגע אחרי הקורונה. אני יודע, אולי שכחתם, אבל ממש רגע לפני המלחמה היה דבר כזה שנקרא "מגפת הקורונה" ובתקופה הזאת האמון ברופאים נחלש. למעשה, כתב העת הרפואי JAMA פרסם כי בסקר שפנה ל-443,455 משתתפים גילו שבמהלך המגפה אמון הציבור ברופאים ירד מ-71% ל-40%. במצב כזה כשהאמון ברופאים ברצפה, הציבור חשוף הרבה יותר להשפעת המשפיענים והשרלטנים והרשתות החברתיות לא בדיוק מורידות הילוך. משפיעני רשת, מצדם, הופכים למפלצות הניזונות מתשומת לב ומוצצות את החיים מכל תחום שהן נוגעות בו: טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון, ביקורות אוכל וכן – גם ברפואה אלטרנטיבית זה קורה. 

"חומץ תפוחים" היא סדרה שבנויה לא נכון, אבל מדברת על הנושאים הכי חשובים כרגע ולא חוסכת ביקורת מאף אחד, גם אם הוא באמת חולה בסרטן. היא לא מייפה בכי (אולי כן מייפה קצת את העניין הזה של חוקן קפה, אבל אני מאמין שזה לטובת הצופים), והיא לא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים. אבל היא כן מעמיסה במידע מכיוון שהיא דחוסה שלא לצורך ומנסה לעשות לפעמים יותר מדי דברים בבת אחת. לפעמים זה מצליח לה ולפעמים לא. ועדיין, זאת סדרה חשובה והכרחית לתקופה בה אנחנו חיים ותזכורת חשובה לא פחות להקשיב לרופאים ולא ללכת לכל מיני גורואים מהאינטרנט שמציעים פתרון שנשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, כי כמו שאומרים בסדרה: ברוב הפעמים – זה באמת טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
>> חומץ תפוחים // Apple Cider Vinegar // עונה אחת, שישה פרקים, עכשיו בנטפליקס