תזלזלו בכיכר הבימה כמה שתרצו, אבל היא עדיין מרכז החופש של ת"א
"המקום שבו אני מרגיש חופשי": כולנו רצינו לטעום קצת חופש, וגילינו בדרך הקשה שאין דרך להרגיש בתקופה כזו שום חירות. לכן הסתכלנו פנימה, וחיפשנו את מעט החופש שאפשר בכל זאת להרגיש בתל אביב, בדרך כזו או אחרת: עבור יעל שוב מדובר במקום בו כולם נפגשים - בכיכר
מדי פעם כשאני חולפת בכיכר הבימה בשעת ערב בדרכי הביתה, אני רואה אנשים יוצאים מהיכל התרבות. אם נחה עלי הרוח אני שואלת מה הם ראו ושמעו. לפעמים התשובה היא בטהובן ושוסטקוביץ', ולפעמים אדיר מילר או לירז צ'רכי. אני אוהבת את הערבוב הזה. הפעם האחרונה שביקרתי בהיכל היתה כשהעלו שם את "כנר על הגג" (לא התלהבתי), ולפני כן כשמרתה ארחריץ' ניגנה את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של פרוקופייב. אבל אירוע שהשאיר עלי רושם גדול יותר היה הפעם שהתזמורת הפילהרמונית ניגנה את הסימפוניה התשיעית של בטהובן עם זמרים מעולים מחו"ל, וזה הוקרן בלייב בכיכר. ישבתי בחוץ עם המוני אנשים וחשתי התעלות למול המוזיקה העילאית ומחוויית הביחד עם בני עירי, שבאו לכיכר להאזין לצלילים שזלגו מההיכל.
>> הכחול הגדול הזה: החופש האמיתי מתחיל במקום שממנו רואים את הים
התבקשתי לכתוב על המקום בתל אביב שבו אני מרגישה חופש. אני לא יודעת אם יש מקום שעונה במדויק על הדרישה, אבל מאז שמגרש החניה הוחלף בכיכר שעיצב דני קרוון, עושה לי טוב לחלוף שם בכל שעות היום. אני מודעת לתלונות כלפי הכיכר (בעיקר "למה אין צל?") אבל בעיני הצלחתו של האתר נמדדת בתערובת של אנשים שעולים אליו לרגל. מסביב לגינה השקועה עם טרפזי הפרחים הצבעוניים וריבועי העצים כמעט תמיד אפשר לראות משפחות עם ילדים, צעירים, זקנים, חילוניים וגם לא.
בערבים הכיכר הופכת לעיתים קרובות לחגיגה של דמוקרטיה, בייחוד עכשיו כשכיכר רבין סגורה עקב עבודות על הרכבת הקלה, וכיכר המוזאון הפכה לכיכר החטופים. על פני השנים נערכו בכיכר הבימה הפגנות מכל הסוגים. הפגנות תמיכה באוקראינה ונגד ההפיכה המשטרית (לפני שעברו לקפלן), הפגנות של יוצאי אתיופיה ושל להטב"קים, הפגנה תחת הכותרת "לא שותקות על רצח נשים", הפגנה נגד גירוש פליטים, והפגנת "שקר הקורונה" (כן, יש גם כאלה), ולאחרונה, מיצב המיטות הריקות של החטופים, והפגנות הקוראות לבחירות עכשיו (שוב, לפני המעבר לקפלן). בלא מעט מההפגנות האלה השתתפתי (כאמור, אני גרה ליד), ועל פני אחרות חלפתי כמביטה מהצד.
אני עוברת על ההיסטוריה של דף הפייסבוק שלי, ורואה שכתבתי על אירועים רבי משתתפים נוספים: פוסט מה-29 באוקטובר 2020: "בצד אחד של כיכר הבימה דגלים ורודים ושחורים וטקס לזכר רבין. בצידה השני דגלי ארמניה, במחאה על הקורבנות המתרבים בעוד מלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן". ואחד ישן יותר מה-9 באוגוסט 2015: "עוברת בכיכר הבימה ובדרך חולפת על פני עשרות אופנועים חונים זה לצד זה. בהמשך מבחינה במפגש המוני של אופנוענים עוטי ז'קטים של Sons of Anarchy בקפה לנדוור. יותר קשוח מזה אין". העליתי גם פוסט על הימים בהם ערוץ 20 (כיום ערוץ 14) הקים מאחז בכיכר, ובן גביר, שעדיין לא היה חבר כנסת אלא רק מגפון עם עבר מפוקפק, בא להתראיין. אבל לא ארחיב, כי ביקשו ממני לכתוב על מקום שבו אני מרגישה חופש.
משני צידי הכיכר יש תחנות אוטובוס, שלא שימשו אותי עד שהחל מיזם "נעים בסופ"ש". מאז אני יכולה לנסוע לבקר את הורי במושב בשישי או בשבת או בערב פסח, בלי שאצטרך להישאר שם סוף שבוע שלם. פעם היתה לי מכונית, אבל היא הלכה בתאונה ואיתה גם הביטחון שלי בנהיגה. אז עכשיו אני עולה על האוטובוס הלבן בצד אחד של הכיכר, ובדרך חזרה יורדת בצידה השני, ובין לבין אני מחבקת את החופש החדש הזה, ומקווה שלא יילקח מאיתנו.