הכחול הגדול הזה: החופש האמיתי מתחיל במקום שממנו רואים את הים

ממש במוצאי החג, בדיוק כשהבית מיושר אחרי ליל הסדר ומיד מתחיל עוד פרק בבינג' ("ריפלי", אם שאלתם. הנופים מהדהדים טיול חלומי באיטליה), נוחתת בקשה לא צפויה מהעורך שביקש לחשוב על חופש, אבל בתוככי העיר. מאפס למאה, בלי לזוז מהספה, הראש מתחיל לטייל – במפה התל אביבית יש לא מעט נקודות שמשדרות חופש. שוק הכרמל למשל, שמציב פייט לכל שוק בחו"ל. או פלורנטין החמה והצבעונית שמשאירה אבק לשכונות אופנתיות בבירות אירופה. אבל בעיניי, החופש האמיתי נמצא במקום שממנו רואים את הים. היכן שקו החוף נגמר ומתחיל הכחול הגדול שמפריד בין ישראל הקטנה שלנו לעולם הגדול.

>> רחוב הנשמות: בשבילי אלנבי תמיד יהיה הרחוב הכי חופשי בתל אביב

אני מתחילה לעשות זום אין לטיילת ולגבול יפו – אייקונים של חופש ופלורליזם בעצמם – עד שהעדשה הדמיונית מתבייתת על עלמה ביץ'. מה יש בפיסת הגרנוליט הזו, עם השולחנות המתנדנדים והשמשיות, שמסמל חופש? למה דווקא כאן? הכי מתבקש לומר שזה בזכות הקרחנה בסופ"ש, במיוחד בשישי אחר הצהריים. כשהשמש כמעט שוקעת, ובעידוד הדי.ג'יי/ת התורני/ת, מסה אדירה של אנרגיה אנושית מתפרצת במסיבת חוף כאילו ספונטנית. גלים של חום, אהבה וסוטול חינני נשלחים מהחוף אל הים, שוטפים את הטיילת ואת המנגלים בגן צ'רלס קלור כאילו אין מלחמה במרחק שעת נסיעה מכאן. החופש לעשות ולהיות מייצר מיקרוקוסמוס שבו אין קוד לבוש או קוד התנהגות (אבל הגינות ונימוס בסיסי יש ויש. בכל זאת מרחב ציבורי). רק תשמחו ותעשו מה שטוב לכם.

מאז הקמתו אי שם בתחילת המילניום, עלמה ביץ' מסמל בעיניי חופש. החופש של המסעדנית עפרה גנור לחלום, שבעבודה קשה ואמונה לא הגיונית הפך קיוסק קטן לנקודה עירונית משמעותית. החופש של הבן הממשיך אוריה גנור לשפר ולשדרג, להוסיף תוכן ולהמשיך להגיש מרגריטה קפואה שמרככת את שולי המציאות. חופש לילדים להתרוצץ בדשא ולהירטב במקלחות החוף. חופש למבוגרים לעלות מהים בבגד ים רטוב וכשהמוזיקה מתגברת לרקוד על השולחנות. חופש לתיירים שלא מאמינים למזלם הטוב שנקלעו לכאן. החופש להתפרקד על הדשא עם בירה, לנשנש משהו או לפתוח שולחן. החופש שהיה לילדים הפרטיים שלי – היום לקוחות מרוצים בעצמם – להרגיש נוח במקום שפותח את הלב לכולם.

האמת האוניברסלית הזו מוכרת היטב לאורחי עלמה ביץ' וחקוקה בתולדותיו. לכן במזג אוויר יפה קשה למצוא שולחן פנוי ובסופי שבוע המקום מרגיש קצת כמו תחנת רכבת עליזה במיוחד. אני דווקא זוכרת לעלמה ביץ' את החסד מימי הקורונה, כשהעיר הייתה נעולה ומבוהלת ומסעדות נאבקו על קיומן (שוב). באותה תקופה אהבתי להגיע לכאן, לשבת על המדרגות (הריהוט היה נעול) ולהזמין יין בכוס פלסטיק. הים והשמיים הסגורים מצליחים להפיג מעט את הפרנויה לטובת תחושת חופש מדומיינת, כי החטופים הרי עוד לא שבו ולמי יש חשק לנפוש. יש משהו מיוחד בפיסת הגרנוליט הזו, שמצליחה לשפוך אור על החיים אפילו כשהם באפור כהה. מן סינרגיה שבה השלם גדול מסך חלקיו ומפזר סביבו תקווה ואופטימיות. הלוואי שמישהו בעירייה מודע לכך ושומר על עלמה ביץ' כי יש מקומות שפשוט אין להם תחליף.