רחוב הנשמות: בשבילי אלנבי תמיד יהיה הרחוב הכי חופשי בתל אביב

אני יודעת שבימים אלה במיוחד, רחוב אלנבי נדמה כמו אנטיתזה מוחלטת לחופש. בניית הרכבת וההריסות מסביב חיסלו את הרחוב, והתנועה בו לא חופשית כבעבר. חוץ מזה, אין ממש ירוק או עצים גבוהים כיאה לחופש, ובמקום אוויר פסגות תנשמו כנראה פיח, שתן וסיגריות. על זה אי אפשר להתווכח. אבל גם במצבו הנוכחי, מצליח אלנבי להישאר מקום של תל אביביות מזוקקת שבה יש מקום ולגיטימיות מוחלטת להכל. וזה רבותיי, החופש האמיתי.

>> לב חופשי: קולנוע לב הוא הסנטר של החופש בתל אביב

רק באלנבי חנויות סקס סליזיות מתקיימות בסבבה ליד בתי קפה ומאפה מפונפנים, ובוטיקים מעוצבים לעילא חיים בשלום ליד חנויות בדמי מפתח שמוכרות שרוכים או משכפלות מפתחות – ואפילו אף אחד עדיין לא סגר את שני חדרי הבריחה ששוכנים שם, כאילו השנה לא 2024. ובל נשכח את באלנבי, בר שכונתי שמתפקד כמאורת קריוקי שמזמרים בה עד אמצע הלילה טיפוסים מכל קצוות העיר, או את שאר המוזרויות הקטנות שעדיין חיות בה. אנחנו, למשל, עדיין לא הבנו איך הפיצה טורטיה הזו שורדת כל כך הרבה שנים.

מחכים שישובו הפיקוסים (צילום: יחסי ציבור/חי – חילונים ירוקים)

אז נכון שבימים האלה, אלנבי לא מי יודע מה נעים, ויש שיגדילו להוסיף שאפילו די מגעיל. ונכון כשתלכו בו עכשיו (כלומר, על המדרכה שלו) תיאלצו להתחמק מרוכבי אופניים, חולדות ושליחי וולט ממונעים – לא בדיוק ההגדרה האולטימטיבית לבני חורין. ועדיין, קרוב לוודאי שבין תחושת מיאוס וגועל תצליחו להרגיש בו ולו לרגע את הרוח החופשית החד פעמית של תל אביב. שילוב של פעם ושל עכשיו, של מבנים מרשימים וצבעוניים לשימור לצד בורות בכביש, ושל הכורח להמשיך לשתות יין בנילוס ולהתחכך בברנז'ה המקומית, כשמול עינכם בעיקר שקי מלט, דרי רחוב וטרקטורים.

בנעוריי כירושלמית תמימה שמגיעה לתל אביב בחופשת פסח או בקיץ, היעד הראשון היה רחוב אלנבי, שהקסים אותי כבר כנערה בת שש עשרה. באלנבי של אז היה אפשר למצוא הכל, והוא היה נראה לי כל מה שתל אביב. חברותיי ואני היינו עוברות בין חנויות בגדים מעפנות ברמות, צורפים קשישים, חנויות פירסינג וקעקועים לבין מספרה לשזירת צמות וראסטות בשיער, ובשנים יותר מאוחרות אף מגיעות בהתלהבות לאחד בחדרי הבריחה שברחוב. ייאמר לזכותי שכבר אז תהיתי למה זה קיים, אבל זה כבר לסיפור אחר. 

היה עניין מאז ומתמיד. אנשים עומדים בתור בגשם, ליד חנות ספרים ברחוב אלנבי בתל אביב, חורף 1955. צילום: כהן פריץ, לע"מ

ובכלל, לא לשווא אלנבי הוא הרחוב הכי יקר במונופול (כן, יותר מדיזינגוף) – כנראה שהוגי המשחק היטיבו להבין גם הם את הייחודיות של הרחוב שמאז ומתמיד היה אפשר למצוא בו הכל. אפילו חנות קסמים. באלנבי יש לכם את החירות להפוך להודיני יום אחד, או לפחות לציקו ודיקו. ושלא לדבר על החירות לזלול בו ג׳סמינו מטפטף טחינה באמצע הלילה, ובכלל – על לא מעט פיתות מופלאות שמצאו בו בית. סביח טשרניחובסקי, פלאפל שומשום, סופר פלאפל – כולם היו בניו של הרחוב. כנראה שאם הייתם אומרים חופש, אלנבי לא היה קופץ ראשון, אבל משהו בתמהיל הייחודי והמשונה שבו הולם את צו החירות של העיר הליברלית בישראל. בין חנות סדקית אחת לעוגיות מפונפנות במחיר מופקע, אפשר להרגיש לרגע בני חורין.