לב חופשי: קולנוע לב הוא הסנטר של החופש בתל אביב

דיזנגוף סנטר הפך לפאנץ' ליין תל אביבי ידוע. נראה לי שכולנו כבר מכירים בעל פה את הבדיחה על המקום שאתה יכול להיכנס אליו, אבל לא ממש לצאת – מעין תשובה מקומית ל"הוטל קליפורניה". האמת היא שלמרות כל הירידות, יש בי משהו שדווקא מחבב את הסנטר, אבל לא עליו באתי לדבר – אלא על גוף קטן, ומאוד שונה, שנמצא בתוכו.

>> מעגל הפריסטייל של "חוד המחט" הוא הספוט הכי חופשי בתל אביב

בתוך הקניון ההמולתי והבדרך כלל עמוס מסתתרת פינה קצת שונה, שכבר הפכה לאייקונית למרות מיקומה בלוקיישן של הילד הדחוי בכיתה – קולנוע "לב". בית קולנוע קטן, אינטימי, לא רחוק מסניף של מקדונלדס. דווקא בתוך החושך שעוטף הכל אני מרגיש את החוופש. במשך זמן לא מבוטל הייתי מתגנב לשם, בימים טובים וטובים פחות. הייתי גולש מהמונית אל הכניסה (ותמיד איכשהו מתבלבל – בכל זאת, דיזנגוף סנטר), עולה את המדרגות, מציג את הכרטיס שלי ומתיישב. תמיד בחלק האחורי של הקולנוע. בדרך כלל בצד. ובתוך ההווייה הזאת, נשאב פנימה למקום שבו אף אחד לא רואה מי אני. מתמסר לשקט, לאינטימיות. לחושך הזה.

המקום הכי סרטים בתל אביב. קולנוע לב (צילום: יחסי ציבור)

ובניגוד לתדמית של קולנוע "לב", שקצת יצא לו שם של קולנוע סרטי איכות, אני דווקא בא אליו בשביל סרטים יותר פופולריים. אפילו ראיתי שם את "ספייס ג'אם 2" (והתאכזבתי). כי עם כל הכבוד לסרטים, המטרה היא פחות מה שיש על המסך – ויותר החופש שיש בהיעלמות בתוך הכיסאות. המקום שבו אתה יכול להיות מי שאתה, לא לפחד לבכות כשצריך (שזה, במקרה שלי, בכל פעם) – בלי הפסאדות של היום יום, בלי השטויות. המקום שבו, כמו שכתב פעם יוני רכטר, אתה ועצמך אחד הם.

בתוך תקופת הפוסט-קורונה שכולנו חיים בה, שבה כולנו קצת השתבללנו והתמכרנו לנטפליקס ולצפייה הדחויה בבית, די מדהים כמה הקולנוע נשארה חוויה חזקה ומכוננת. כמה, עדיין, אתה יכול לראות אנשים עוזבים את הבתים ויוצאים בהמוניהם לראות סרט. גם כשהאלטרנטיבות הרבה יותר נוחות (וגם זולות), יש משהו בהווייה החברתית הזאת שמושך אותנו.

במקרים רבים אני הולך לקולנוע דווקא כדי להיות לבד. כדי להסתתר מהעולם ששופט אותך, שמנסה כל הזמן לקבוע לך מי אתה. שם בחושך הגדול של קולנוע "לב", עם פסק זמן ובקבוק מים קרים ביד, אני מי שאני – שבור, מוזר, אמוציונלי להחריד – כל מה שאני לא מסוגל להיות בעבודה או עם אנשים אחרים.

רצה הגורל ודווקא באמצע דיזנגוף סנטר, בצנטרום של תל אביב הסואנת, מתחבא מקום שהוא כמעט ההפך ממנו – מקום של אנדרסטייטמנט, של שקט, של מעט אנשים בקהל. של אינטימיות – במקום הכי לא אינטימי שיש. ואולי הסתירה הפנימית היא בדיוק העניין. החופש להיות מי שאתה במובן הכי אנושי מגיע דווקא במקום שבו האור כבה, והאור המהבהב רץ, והסרט מתחיל. עד שהמציאות תחזור, ואיתה המסכות.