פם פם מהעבר: צפינו בפעם הראשונה ב"חוק וסדר" ומצאנו נחמה

"הסיפור הבא בדיוני ולא מוצגים בו אף אדם, ישות או אירוע אמיתי", מכריזה כותרת הפתיחה של "חוק וסדר" בפונט מיושן. רגע אחר כך אנחנו באולפן טלוויזיה. גבר שחור מבוגר, לבוש חליפה, מתראיין על שחרורו מהכלא לאחר כשלוש שנים, בעקבות פסילת הרשעתו. "כמו הרבה אפרו אמריקאים לפניי, הואשמתי והורשעתי על לא עוול בכפי", הוא מכריז. "מעולם לא קיימתי יחסי מין לא הדדיים עם אף אחת". דקה וחצי אחר כך הוא כבר נרצח ביריות, ואחד השוטרים ממהר לכסתח שהגבר המדובר, שסימם ואנס עשרות נשים, הוא לא שחקן סיטקומים אהוב אלא "זמר, בין היתר".

כך יוצאת לדרך העונה ה-21 של "חוק וסדר", שעולה לאוויר 12 שנים אחרי קודמתה. הנוהל זהה – חצי פרק של חקירת משטרה וחצי בבית המשפט. שחקנים כמו סם ווטרסון ואנתוני אנדרסון חזרו לתפקידים הישנים, והכי חשוב – האריזה נשארה כשהייתה, עם הפונטים המכוערים, הקריינות הצ'יזית בהתחלה וה"פם פם!" הדרמטי במעבר בין סצנות. הכל מרגיש כמו שארית מוזרה מהעבר (הסדרה עלתה לראשונה לשידור לפני יותר מ-30 שנה), אבל הצילומים ממצלמות האבטחה נושאים תאריכים מ-2021.

עם כל הרצון הטוב לכתוב בצורה "אובייקטיבית", כל מבקר ומבקרת מגיעים עם רקע, מטען והיכרות מקדימה עם מושאי הביקורת שלהם. הטקסט הספציפי הזה נכתב על ידי מבקרת בעלת מינימום היכרות מוקדמת עם התופעה שהיא "חוק וסדר". כן, ברור שהכרתי את ה"פם פם!", כי ראיתי את זה בפרודיות. אני מגיעה הנה ללא נוסטלגיה ובלי לדעת מה הנוסחה המדויקת של פרק ממוצע. אולי בגלל זה מצאתי את הפרקים החדשים האלה בעיקר מבלבלים.

מעריצי "חוק וסדר" אולי ייהנו מאוד מיצור הכלאיים הזה, שנראה לגמרי כמו פרק מלפני 20 שנה אבל חוטף מהכותרות סיפורים עדכניים יותר – יש כאן הדהודים לאליזבת הולמס, גבי פטיטו, בריטני ספירס ואפילו נוכל הטינדר. ערכי ההפקה בינוניים ומטה וניכר שנעשה פה ניסיון להראות כמה שיותר "כמו פעם", עד רמת העריכה הגסה שקוטעת שוטים כמעט באמצע כדי לעבור למסך שחור עם "פם פם!".

אבל הצד הטכני הוא רק חלק מהסיפור. "חוק וסדר" של 2022 לא מדברת ולא מתנהגת כמו הטלוויזיה של היום. היא מספרת סיפורים בסיסיים למדי, בלי יותר מדי טוויסטים, מתחילה עם גופה ומסתיימת בהכרעת בית משפט (כלומר, בהרשעה). החקירות לא מתוכחמות והרוצחים נמצאים ונענשים במהרה. אין חשיבות לסדר הצפייה בפרקים כי אין שום קשת עונתית וגם אין פיתוח דמות של ממש לשוטרים או התובעים שאנחנו רואים כל פרק. גם התעלומות קלות לפתרון בצורה שיכולה להראות מוזר לאנשים שגדלו על סדרות "התעלומה היומית" מתוכחמות יותר, נניח "האוס".

לכל דמות יש תפקיד מוגדר, מקצועית ועלילתית. קוסגרוב הוא השוטר הדוש שזורק פאנצ'ים לא ממש מתוחכמים ואומר דברים כמו "זה הכל בגלל הטלפונים האלה". ברנרד הוא השוטר החביב יותר שעושה פרצופים מבולבלים כשמישהו אומר דבר תמוה. פירס הוא פרקליט כועס שדופק נאומים צדקניים בבית המשפט. כאלה. כמעט כולם, מאנשי מקצוע ועד לאחרון הנחקרים, מדברים באותה צורה– מהיר, יעיל וברהיטות קצת שנונה. לרוב זה נסבל, אבל לפעמים זה מרגיש כמעט חייזרי. נניח, כשעורכת הדין סמנתה מרון (אודליה הלוי, במקור מראש העין) מספרת לחבר המושבעים כיצד האנס של אחותה נשאר חופשי בשל היעדר ראויות, אבל הסיפור מתחיל ונגמר באותה סצנה, ללא שום השלכות רגשיות או עלילתיות.

היעילות הכמעט סטרילית הזו יכולה גם לנחם. אנחנו חיים בעולם של טרו קריים ואקטואליה שלא נגמרת, ורק נעשית יותר מטרידה וגרפית. כשבמציאות קשה להחליט מי צודק ומי מנסה לעבוד עלינו, יש משהו מפתה בעלילה "כמו פעם" שבה אחרי כל רצח יש פתרון והרשעה. זאת ועוד – עולם שבו סוגיות מורכבות נפתרות במשפט וחצי. והפרקים הראשונים אכן מציגים סוגיות נפיצות בפונטציה – כמו נפגעת אונס שרוצחת את האנס שלה או אישה שמואשמת בפברוק אלימות מצד ארוסה – אבל תמיד יגיע איזה משפט שימקם אותנו שוב בגבולות הנורמה, נגיד "אנחנו לא יכולים להסתכן שהמושבעים יקבעו 'חפה מפשע' רק כדי לא לפגוע בתנועת מי טו".

חוק וסדר, NBC, טרם נרכש לשידור בישראל