כך הלכתי ברחוב הביתה ונערך עלי חיפוש פיזי

"תניח את התיק על הרצפה ותתרחק ממנו, תוריד את המעיל ואת החולצה"

שבת האחרונה, שעות אחר הצהריים. אני יושב עם חבר לקפה, עובדים על הלפטופ. אפופים ברוגע הרועש של תל אביב של שבת, ואני מרשה לעצמי לכמה רגעים להשתחרר מהפוליטיקה, לדבר סתם. להיות סתם. בסיום הפגישה, אני אורז את המחשב שלי, אומר שלום, ויוצא מלוינסקי בהליכה לכיוון יפו. ואז אני מגיע לסלמה פינת פלורנטין, ואת דרכי חוסם אופנוע כבד. על האופנוע – שני יס"מניקים עם קסדות ומשקפי שמש. אחד מהם שואל "מה יש בתיק?", ואני עונה, לפטופ. "איך קוראים לך?". כשעניתי ששמי חאדר נגמרת השיחה.

[tmwdfpad]"תניח את התיק על הרצפה ותתרחק ממנו, תוריד את המעיל ואת החולצה". להוריד את המעיל – אוריד את המעיל. אבל להתפשט מחולצה באמצע רחוב הומה וקר? לא נוח לי, אני מבולבל, אני מסרב. "אל תתחכם איתנו, חאדר, אנחנו נגרור אותך לתחנה וזה ימשך הרבה יותר זמן". תוך דקות, אני חצי עירום בצומת הומה.

אני שואל לשמם, והם מטיחים בי "לא עניינך איך קוראים לנו, חאדר", האחד ממשש אותי, השני מפשפש לי בתיק, והעוברים ושבים בוחנים בסקרנות את המתרחש. אני יודע שאני לא אשם בכלום, אבל מבחינת כל היתר, אני אשם בכל. יש לי מחשב בתיק, יש לי מפתחות וארנק בכיס, ואני ערבי. אין לי שום דבר להסתיר. דמעות מתחילות להתגנב ולחנוק, אני מנסה לנשום, אך לא מצליח. יד מוציאה את מפתח הדירה שלי מהכיס, עיניים בוחנות אותו כאילו זה מינימום סכין. "חאדר, לא ביקשתי ממך להוציא הכל מהכיסים?". אני לא מסוגל לענות, רק חושב עד כמה הידיים שלו לא נעימות לי, עד כמה אני לא אוהב איך שהשם שלי מתגלגל על הלשון שלו. עד כמה אני רק רוצה ללכת הביתה.

זו לא הפעם הראשונה שאני עובר חיפוש – וכל ערבי מכיר את חווית החיפוש בנתב"ג, ואת ההשפלה שכרוכה בתהליך. אבל אני סתם הולך ברחוב. סתם הולך הביתה. אני סיכון ביטחוני – לא משנה אם יש לי תיק במשטרה או לא. מקרה כזה מקרקע אותך ומזכיר לך איפה אתה חי. כשאני נרגע, אני מבין שאני לא מפחד. שאסור לי לפחד. אני הערבי שלא מפחד מעוד חיפוש, שלא מפחד לעמוד חצי עירום ליד מעוז ההיפסטרים, אני הערבי שלא מתבייש בהיותו ערבי. יס"מניקים יקרים, אתם לא מכירים אותי, אבל עוד לא נולד הבן-אדם שישבור את רוחי ויזרע בי שנאה.