"חמושות" חושפת את ההשפעה של הטירוף המתנחלי על התקשורת

"ירי זה בדיוק כמו יוגה". זו התובנה שאיתה מסתיים הפרק הראשון של "חמושות" מבית היוצר של "כאן", שמתעד את חן ורקר, מנהלת מוקד האבטחה של אפרת, ועוד שתי נשים שבחרו לחיות במאחזים בלתי חוקיים בגדה המערבית הכבושה והמוחזקת בכח בכיבוש צבאי אלים. צריך לכתוב את כל זה לאור התיאור הסטרילי של "כאן" לסדרה הזו: "סדרת רשת דוקומנטרית על שלוש נשים צעירות חמושות שחיות בנקודות יישוב מבודדות בגדה המערבית. החמושות מספרות על עצמן מנקודת מבטן וחושפות את הקשר בין עברן ובין המקום בו הן בוחרות לחיות. דרך הסיפורים האישיים, האתר מציע עוד מידע על ההקשר הפוליטי ההיסטורי והגיאוגרפי של היישובים, ומאפשר לנהל דיון עם שלושת הגיבורות". מצפייה בפרקים הראשונים של סדרת הרשת הזו אפשר לחשוב שאין שום בעיה עם צורת החיים הזו. אין כיבוש, אין פלסטינים. חיים.

>> חדשות 2 נכשלו כשלון מביש מול הנאציזם

חנה הלוי היא רווקה דתייה בת 27 שהחליטה להקים לעצמה בית בגבעה 777 ממזרח לאיתמר. היא מספרת על הקושי בלספר לבחורים שאיתם היא יוצאת לדייטים איפה היא גרה ומצטלמת מול הנוף היפהפה חגורה באקדח כמו תכשיט. ליאורה בן צור היא רועת צאן בדרום הר חברון, בתם של עולים מדרום אפריקה שדיברה רק אפריקאנס עד הגן, ולומדת תקשורת במכללת ספיר. הסטודנטים, היא מספרת, תמהים: "את לא אמורה לזרוק אבנים על ילדים ערבים?". ויש את ורקר, שעושה רושם של דמות ישראלית אהובה; מצחיקה וחבר'מנית, אבל גם נשית ואימהית. היא מטיילת עם התינוקת שלה ועם אקדח תלוי על העגלה, תוהה בבדיחות הדעת איך היא תסתער עם התינוקת במקרה הצורך. חיים.

חן ורקר עושה יוגה, "חמושות" (צילום מסך)

הבחירה של "כאן" ושל יוצרת הסדרה איילת בכר בפרקים קצרים כמעט חסרי ביקורת או נקודת מבט מובהקת, במיטב סגנון המיני-דוקו של התאגיד, נראית משונה במבט ראשון. לכך מצטרף המסגור של הסיפור הזה, בתוך מיני-אתר שמוקדש לשלוש החמושות האמיצות, שמתוארות ומצולמות כגרסה מודרנית ופמיניסטית של קלינט איסטווד. הצופה/גולש יכול לקרוא על נקודות ציון במפה הקשורות לגיבורות הסדרה כמו תייר דיגיטלי מהעולם המקביל שבתוך הקו הירוק או לקרוא על התרחשויות בחיי החמושות או על ההיסטוריה – המקוצצת, מקוצרת וחסרת קונטקסט כמעט לחלוטין – של המאחזים שבהם הן גרות.

וזה עיקר הבעיה. הקונטקסט הלא קיים. פה ושם הגולש יכול לקרוא על התגרויות או מעשי אלימות של מתנחלים או הצבא כלפי פלסטינים, אבל בשום מקום לא כתוב או מסופר באופן ברור שהנשים הללו, כמו החברה והתרבות שעומדים מאחוריהן, בחרו לממש את החיים שלהן תוך גזל אלים של בני אדם שזה מקומם. היום, למרבית הגולשים הישראלים-יהודים שצופים בסדרה, אין – למרבה הצער – את הידע ההיסטורי על המתרחש בישראל ובגדה המערבית. ההבאה למסך של הנשים הללו, באופן כאילו טבעי ותיעודי, לא מאפשר ולא מספק מבט ביקורתי. ולראיה, עורכי האתר מזמינים את הגולשים "להצטרף לדיון", כאילו שעצם הדיון הוא לגיטימי. ומה כותבים הגולשים ב"דיון"? "גדולה. אני הייתי משקשקת מפחד לנסוע לשם. רק האמונה מחזיקה. תצליחי ומקווה שגם החתן יגיע בעקבותייך", או: "מדהימה. יש לך כנפיים… תזכי להגשים את חלומותייך". מעניין אם בתאגיד קיבלו את הסדרה הזו בתנאי שהיא תמוסגר באופן שבו היא ממוסגרת.

שוב צריך להזכיר את מה שצריך להיות ברור לתקשורת: "המקום הכי חם בגיהינום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטראליות". הניסיון המתמשך של תאגיד השידור הציבורי לא להרגיז אף אחד ולהביא את כל הדעות הישראליות מביא לתוצאה אחת: שימור הלך הרוח הגזעני והלאומני השולט בכיפה. בפרק השני של חן, היא מתועדת יורה במטווח על דמויות קרטון של פלסטינים ושל מה שנראה כמו דימוי של פעילת שלום או שמאלנית. זה יכול היה לעבור כדבר מזעזע. וזה אכן מזעזע. אבל בתוך המסגרת של "חמושות", העיצוב הניטראלי, ההזמנה ל"דיון" והצד שלא נלקח – הרגע הזה חולף ועובר כאילו לא היה. ירי הוא יוגה. מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כח. מתנחלים זה בדיוק כמו פלסטינים. לאומנות ואדנותיות זה בדיוק כמו שוויון.

"חמושות", כאן – תאגיד השידור הישראלי, לצפייה