טאקריה: מקסימום מקסיקו

למסעדה

ישראל ומקסיקו דומות לא רק משום ששתיהן בחרו קקטוס כצמח לאומי ולא רק כי שתיהן מלקקות לארצות הברית את הביצים מלמטה, אלא בעיקר כי המטבחים שלהן דומים באופן מרתק. כמעט לכל מאכל מקסיקני תמצא מקבילה במטבח הישראלי, כשגולת הכותרת היא התאווה הכמעט אובססיבית של שני העמים לכל מה שמגיע מגולגל בתוך לאפה. שם כמובן לא קוראים לזה לאפה אלא טורטייה, ובצורתה המגולגלת – בוריטו. על אף הדמיון הרב, המטבח המקסיקני אף פעם לא הצליח לתקוע יתד בישראל. זה לא קרה פשוט כי אין כאן מספיק מהגרים מקסיקנים. אבל הנה, אם אוכל וייטנאמי הצליח לרפרף בכנפיו ולייצר כאן סוג של באזז יתושי, אז בוודאי שגם אוכל מקסיקני יכול.

כמו האנוי או הדים סאם של פרסקי, כך גם טאקריה, המיזם החדש של האחים ירזין וטל שטרן, מכוונת לקהל אורבני צעיר ומעודכן, כזה שיצא לו אולי לאכול איזה טאקו בדוכן רחוב בניו יורק או באל. איי. המיקום של הטאקריה, על פינת הרחובות לבונטין ומקווה ישראל, אינו מקרי. הוא קרוב למוקדי הופעות ומסיבות, ונושק לעורק תחבורה ראשי, אשר מאפשר לקהל בלייני לעצור ולבלוס איזה טאקו או בוריטו במעבר בין רחבה לרחבה. על אף שהמקום רק נפתח, נראה בוודאות שאת הייעוד הזה הוא עתיד להגשים בהצלחה. ביום ראשון האחרון הוא היה רועש ומלא עד להתפקע, מה שלא הפריע לצוות להתנייד ביעילות בין השולחנות. צדוק ואני, שהגענו כמו אידיוטים בשעת השיא, נאלצנו להידחק בפינת הבר שמשקיף אל הרחוב. זה לא היה יכול להיות רעיון גרוע כל כך אלמלא הכיסאות היו כה מבאסים. אלוהים, איך מפעל רהיטים יכול לייצר מוצר נטול כל מודעות ארגונומית? ולאחר שכבר ייצרת, איך לעזאזל מוצאים את הפראייר שייבחר לקנות את זה? "הם בטח רוצים שהלקוחות יאכלו וילכו מהר", העלה צדוק את ההשערה המתבקשת. כיוון שכך מיהרנו להזמין: נאצ'וס עם גוואקמולי תוצרת בית, טוסטדה סביצ'ה וקאסדייה עם עוף על הפלאנצ'ה, היו בחירות צפויות. אבל דווקא משום כך הופתענו לטובה. במיוחד מהמתאבן שנשמע כמו הטריק הכי שחוק בספר. נאצ'וס הרי מוגשים בימינו בכל פאב מקיבוץ אילות ועד משגב עם. אבל הנאצ'וס האלה היו אדירים, לאו דווקא בגלל פריכיות התירס הטובות שלעצמן, אלא בגלל סלט האבוקדו, שהוכן פשוט מאבוקדו שהגיע לשיאו. תיבול מינימלי וכמות נכבדה של כוסברה הפכו את החטיף הכל כך פשוט הזה למעדן. הקאסדייה (מעין מלאווח מטוגן ממולא, עשוי קמח תירס) שמולאה בעוף צלוי ששרה במרינדת צ'יפוטלה בתוספת גבינה, בצל וחלפיניו, הייתה מנת מנצ'יז פיקנטית ויעילה. המנה הפחות טובה של הסיבוב הייתה טוסטדה סביצ'ה. טוסטדה היא טורטייה שנקלית בתנור או על אש פתוחה, אשר משמשת מצע למיני סלטים או תבשילים שונים. במקרה הזה הונחה עליה תערובת סביצ'ה שהכילה שרימפס, אבוקדו, עגבנייה, בצל, בוטנים, כוסברה ופלפלים חריפים. לסביצ'ה ישראלי שמסתיר בכל הכוח את המרכיבים הימיים המופשרים שבו, אנו כבר רגילים. אבל זה היה לא מוצלח בעיקר כי הוא היה דייסתי ורטוב מדי.

לאחר שנברנו בגבעת הסביצ'ה כדי לדלות ממנה את קוביות האבוקדו הטעימות, בחרנו להטיל את יהבנו על המנה שנתנה למקום את שמו: מנת טאקו ומנת בוריטו, שתיהן שני צדדים של אותה הטורטייה: בטאקו הטורטייה מקופלת לשניים ואילו בבוריטו היא מגולגלת לגליל. את הטורטיות עצמן, כך כתוב בתפריט, מכינים כאן במקום. בשתי המנות לא נפלנו מהכיסא מאיכות הטורטיות, שלטעמנו היו גולמיות יתר על המידה, ונטולות אפקט קלייה כמעט לחלוטין. מבחינת המילוי וההגשה, שתי הבחירות התכתבו במובהק עם סגנון קליפורני ולא עם הסגנון המקסיקני. טאקו פסקדו פריטו (משמע, טאקו דג מטוגן), שהכילה טמפורה של דג קוד בתוספת כרוב סגול, גוואקמולי וסלסת עגבניות, הייתה הטובה מבין השתיים בזכות שילוב מרכיבים רענן מעניין. אך הבוריטו קרניטה, במילוי כתף חזיר בבישול ארוך, התגלתה כמשעממת וסמרטוטית. בארצות הברית מכנים את הבוריטו הזה, שמוגש כשהוא עטוף בנייר אלומיניום "בוריטו בסגנון סן פרנסיסקו" (בוריטו מקסיקני אותנטי לא מכיל בדרך כלל אורז). מעבר לתוספת האורז הלא מוצלחת, יש בי רתיעה מובנית ממאכלים שעטופים ברדידי אלומיניום. אני מניח שהרתיעה הזו קיימת אצל כל אדם בעל סתימות. לשמחתנו יכולנו לשטוף את היציקה באלכסנדר גרין, אחת מהבירות הטובות ביותר שיוצרו אי פעם בישראל. קינוח של שני צ'ייסרים מסקל סומברה, טובה, מעושנת וקטיפתית, הוציאו אותנו בידיעה שבוודאי עוד נחזור לכאן, אבל בשעות שמצבנו יהיה הרבה יותר נזיל.

התענוג

אוכל: טאקו בר מקסיקני־קליפורני

מחיר: בינוני

שירות: יעיל

שירותים: נקיים ונוחים

חניה: בשעות הלילה – בשפע

חשבון

טוסטדה סביצ'ה 26 ש"ח

גווקמולה ונאצ'וס 24 ש"ח

קאסדייה עוף פלאנצ'ה 34 ש"ח

טאקו דוג קוד מטוגן 26 ש"ח

בוריטו כתף חזיר 38 ש"ח

2 בירה אלכסנדר גרין 56 ש"ח

2 צ'ייסר מסקל סומברה 56 ש"ח

מרגריטה 34 ש"ח

סה"כ: 294 ש"ח